כשאמיליה מתה, חייו של טום כאילו נעצרו. הם חיו יחד עשרים שנה, והוא עדיין מצא את עצמו חושב לספר לה איך עבר היום, מה לקנות לארוחת ערב, אילו סרטים יצאו. אבל עכשיו בבית שררה דממה.
עברו שלוש שנים. טום המשיך לחיות — באופן מכני. עבודה, בית, שיחות נדירות מחברים. הוא לא זרק שום דבר מהחפצים שלה. אפילו את הספל שממנו שתתה תה בבקרים השאיר על המדף.
יום אחד, כשחזר הביתה, מצא מעטפה בתיבת הדואר. ישנה, מצהיבה, אבל הכתובת — שלו. כתב היד — שלה.
הוא קפא במקומו. ידיו רעדו, ליבו הלם בחוזקה. על המעטפה היה כתוב:
״לפתוח רק כשאתה מוכן לחייך שוב.״
הוא ישב זמן רב ובהה במילים, לא מצליח לפתוח. רק בערב, כשהשמש שקעה והחדר התמלא באור רך, קרע בעדינות את הנייר.
בפנים היה מכתב. כתב ידה — ישר, בטוח.
״אם אתה קורא את זה, סימן שאני כבר אינני. ואולי עדיין כואב לך. אבל בבקשה, אל תיתקע בצל שלי.
אני יודעת שתחשוב שיכולת לעשות יותר. אבל עשית הכול.
השארתי את המכתב הזה אצל ג׳ני, שתשלח לך אותו רק כשתפסיק לבכות ותתחיל לשתוק. כי שתיקה מפחידה מדמעות.
קח את האלבום הישן שלי מהארון. בעמוד האחרון תמצא משהו שמעולם לא ראית.״
טום קפץ ממקומו, הוציא את האלבום המעלה אבק מהמדף. כשהוא דפדף, הגיע לעמוד האחרון. בין התמונות שכב מפתח קטן, כסוף, עם תגית שעליה נכתב: ״גן.״
הוא יצא לחצר. המקום הישן והעזוב שבו פעם גידלו ורדים. מתחת לעץ האלון שם לב לאדמה רכה מעט.
שם, מתחת לשכבת אדמה, מצא קופסה קטנה. בפנים — דיסק און קי והערה קצרה:
״כדי שתזכור איך צחקנו.״
על הדיסק היו סרטונים ישנים שלהם: טיולים, חגים, רגעים מצחיקים שבהם היא צחקה עד דמעות. טום צפה, בכה — ולראשונה זה שלוש שנים, חייך.
המכתב הסתיים במילים:
״לא רציתי שתחיה בלעדיי. רציתי שתחיה — בשביל שנינו.״
למחרת בבוקר נטע ורדים חדשים מתחת לעץ האלון.
וכאשר משב רוח עדין נגע בפניו, נדמה היה לו שהוא שוב שומע את צחוקה.
