בית הקפה היה כמעט ריק. בוקר סתיו, ריח של קפה טרי ואספלט רטוב מחוץ לחלונות. מאחורי הדלפק ישבה מלצרית צעירה — עם טלפון ביד והבעה עייפה על פניה. היא ניגבה את השולחן באדישות, גללה את המסך ונאנחה משעמום.
הדלת צלצלה בעדינות, ואישה מבוגרת נכנסה פנימה. קטנה, כפופה, במעיל דהוי ומטפחת ישנה. היא נעצרה ליד הדלפק, כאילו היססה להתקרב.
— בוקר טוב, — אמרה בשקט. — אפשר אולי רק לשבת קצת?
המלצרית הרימה את עיניה, סקרה אותה וענתה בקרירות:
— תזמיני משהו ואז תשבי. זה לא מקום צדקה.
האישה נבוכה, הביטה בשולחנות הריקים ואז שוב במלצרית:
— אני… פשוט אין לי מספיק כסף. אתמול הבאתי עוגיות לפועלים באתר הבנייה, והיום… — היא נעצרה, כאילו מתנצלת. — אני רק קצת עייפה.
המלצרית שילבה ידיים ואמרה, בקול חזק מדי:
— אצלנו לא מאכילים בחינם, סבתא! רוצה לנוח? לכי לפארק!
קולה הדהד בכל בית הקפה. שני לקוחות בשולחן סמוך הסתובבו להביט. האישה האדימה, השפילה את מבטה ופנתה לדלת.
— סליחה, — לחשה, והושיטה ידה לתיקה.
אבל אז קם גבר שישב ליד החלון. באדיבות, בלי מילים, הוציא שטר מארנקו וניגש לדלפק.
— גברת, אנא הגישי ארוחת בוקר וקפה — לאישה הזאת, — אמר בשקט. — תוסיפי את זה לחשבוני.
המלצרית הסמיקה, אך הנהנה בלי לדבר. האישה הביטה בו במבוכה, לא מבינה מה קורה.
— אבל… אני לא יכולה לקבל את זה… — החלה לומר.
— את יכולה, — השיב ברוך. — את הצלת פעם את אחי.
המלצרית קפאה עם המגש בידה. האישה קימטה את מצחה.
— את אחיך?..
הגבר הנהן.
— עבדת בבית החולים כשנפצע בתאונה. לא הלכת הביתה בלילה ההוא — נשארת לידו עד הבוקר. אני זוכר את פנייך.
האישה כיסתה את פיה בידה, דמעות עלו בעיניה.
— אלוהים… כמה שנים עברו…
הוא חייך:
— היום תורי לעזור לך.
ורק אז הבינה המלצרית כמה טיפשיים נשמעו דבריה. בית הקפה השתתק. אפילו מכונת הקפה נראתה דוממת.
