הבוקר התחיל לפי התכנון: מאפרת, שמפניה, שושבינות, סרטים ורודים על הכיסאות.
לנה ישבה ליד החלון ותפסה את האור שנפל על השמלה הלבנה.
״היום — התחלה של הכול,״ אמרה אמה ונישקה את מצחה.
היא חייכה. כנראה שזה היה נכון.
הטלפון שכב על השולחן ליד המראה.
הוא רטט כשחוט השיער האחרון סודר.
לנה הציצה — מספר לא מזוהה.
לחצה.
שלוש תמונות.
הראשונה — הוא, בחולצה מוכרת. השנייה — יד של אישה על כתפו. השלישית — שניהם, מנומנמים, במיטה.
הלב לא נפל. הוא פשוט עצר.
לא עכשיו, — חשבה. — לא היום.
— הכול בסדר? — שאלה החברה.
— כן. רק חושבת איך להחזיק את הזר.
היא חייכה שוב. הכול נראה נכון.
הטקס החל בשש.
אולם לבן, מוזיקה, מצלמות, אורחים עם טלפונים.
הוא עמד ליד המזבח, עצבני, בלע רוק.
לנה צעדה בשביל, השמלה לחשה ברכות.
כשהעמדה לידו, אמר המנחה:
— לפני שהזוג יחליפו נדרים, הם הכינו סרטון קצר — על הסיפור שלהם.
האור באולם כבה.
על המסך הופיעו תמונות: ילדות, טיולים, צחוק, שקיעות. כולם חייכו, מחאו כפיים.
הוא הסתובב אליה, רצה לקחת את ידה.
ובאותו רגע — התמונה התחלפה.
התמונה הראשונה: הוא.
השנייה: היד.
השלישית: המיטה.
האולם השתתק לגמרי, רק נשמע קול כוס נופלת.
הוא החוויר.
היא עמדה זקופה, נשמה לאט. בלי צעקה, בלי דמעות — רק מבט שאין בו עוד שאלות.
— לנה… — לחש.
היא הביטה בו.
— תודה, — אמרה בשלווה. — גם אני רציתי להתחיל באמת.
היא הסירה את ההינומה, הניחה את הזר על השולחן ויצאה בשביל חזרה.
המוזיקה לא ניגנה. איש לא זז.
רק המסך המשיך לזהור — כמו חלון שדרכו יצאה סוף־סוף.
