כשהמשפחה מילר עברה לרחוב מייפל, הם לא יכלו להאמין למזלם. מעבר לכביש גר מר האריס — השכן שכל אחד חולם עליו. הוא כיסח את הדשא פעמיים בשבוע, בירך את כל העוברים ושבים בחיוך ואפה עוגיות למשפחות החדשות בשכונה. בחורף הוא אפילו פינה שלג מהחניות בלי שביקשו ממנו.
אנשים כינו אותו "לב השכונה". במסיבות השכונה הוא עמד ליד הגריל וסיפר בדיחות מיושנות. הילדים העריצו אותו. הוא ידע בדיוק מתי מישהו צריך עזרה — לתקן ברז דולף, לסחוב מצרכים או להציע טרמפ בגשם.
אבל לשלמות יש נטייה להסתיר צללים.
בלילה שקט אחד בסתיו, השלווה של רחוב מייפל התנפצה. אורות אדומים וכחולים הבהבו, צופרים ייללו, ומכוניות משטרה התקהלו סביב ביתו המסודר של מר האריס. השכנים הציצו מבעד לווילונות, לסתותיהם נפלו כשראו את השוטרים מובילים אותו באזיקים.
בהתחלה, אנשים חשבו שזו בטח טעות. לא הוא. לא האיש שתרם לצדקה ואירח ארוחות חג. אבל אז החלו הלחישות.
המשטרה חיפשה במרתף שלו במשך שעות. קופסאות הוצאו, נאטמו וסומנו כראיות. שוטר אחד יצא חיוור, וסירב להגיב. השכונה, שפעם הייתה מלאה בהערצה, עכשיו סערה משמועות.
למחרת בבוקר, האמת התגלתה. במשך שנים, מר האריס חי חיים כפולים. מאחורי החיוך המושלם והמחוות האדיבות, הוא הסתיר סוד כה אפל, עד שהשכונה נותרה המומה. יש שאמרו שמדובר בהונאה פיננסית, אחרים לחשו שמדובר במשהו גרוע יותר. איש לא הסכים על גרסתו המלאה של הסיפור, אך כולם הסכימו שמאפל סטריט לעולם לא תרגיש שוב בטוחה.
החלק הקשה ביותר לא היה הפשע שלו. זה היה ההבנה שאף אחד לא הכיר אותו באמת.
