נהג המונית סרגיי כבר שנים רבות נוהג ברחבי העיר. הוא הכיר כל רחוב, כל פינה. המונית הייתה ביתו השני, והנוסעים — חלק מזרם אינסופי של סיפורים. באותו יום הכול התחיל כרגיל: השמש זרחה, האנשים מיהרו, והעיר המהמה בקצב יומיומי.
ההזמנה הגיעה מול ספריית האוניברסיטה. אל הרכב ניגשה צעירה בת כעשרים, עם תרמיל על גבה. שיער ארוך, מבט רציני ותנועה עייפה מעט. היא בירכה בנימוס ואמרה את הכתובת. סרגיי הנהן והפעיל את המונה.
הנסיעה התחילה בשקט. אחרי כמה דקות היא דיברה. הקול שלה נשמע לו מוכר באופן מוזר. לא מיד — משהו בתוכו רעד, כמו הד של זיכרון רחוק. הייתה בזה אינטונציה ששמע מזמן, בעולם אחר.
סרגיי הביט אליה במראה. תווי הפנים… עצמות הלחיים… אפילו ההרגל לנשוך את השפה כשהיא מביטה החוצה. ליבו התכווץ.
לפני חמש עשרה שנה איבד את בתו. אחרי הגירושין עזבה אשתו לעיר אחרת וניתקה כל קשר. לתבוע היה חסר טעם. נשארה לו רק תמונה — ילדה קטנה בשמלה ורודה, צוחקת על נדנדה.
"לא, זה לא יכול להיות," חשב לעצמו. אבל ככל שנסעו, תחושת האי־שקט הפכה לוודאות.
— "סליחה," אמר בשקט, "את גרה כאן מזמן?"
— "כל חיי," ענתה בלי להביט. "אבל אני זוכרת מעט מהילדות. אמא כמעט לא דיברה עליה."
ידיו רעדו על ההגה. הוא לא רצה לשאול, אך המילים פרצו החוצה:
— "ואת… מכירה את אביך?"
שתיקה. רק רחש המנוע וההמולה בחוץ. לבסוף היא אמרה בקול שקט:
— "אמא תמיד אמרה שהוא עזב אותנו. אבל לפעמים הרגשתי שזה לא נכון."
המילים פגעו בו כמו מכת ברק. הוא נזכר במכתבים שחזרו, בשיחות שלא נענו. הוא לא עזב — פשוט מחקו אותו מחייה של בתו.
הם הגיעו ליעד. היא שלפה כסף, אך שמה לב שידיו רועדות.
— "אתה בסדר?" שאלה.
סרגיי הביט בה וידע שאינו יכול עוד לשתוק. קולו נשבר:
— "יש לך צלקת קטנה מעל הגבה. נפלת כשהיית בת שלוש. אני החזקתי אותך ולקחתי אותך לבית החולים."
היא הסתובבה בבת אחת. עיניה נפערו.
— "איך אתה יודע את זה?.."
הוא הוציא את הארנק הישן שלו ושלף תמונה דהויה — ילדה קטנה בשמלה ורודה, על נדנדה.
— "כי זה הייתי אני," אמר בלחש. "אני אבא שלך."
העולם עצר. הצעירה שמה את ידה על פיה, ודמעות מילאו את עיניה. שנים של שקר התמוטטו ברגע אחד.
השמש האירה את הרחוב, העוברים ושבים חלפו על פניהם, לא יודעים שבמונית חונה נחשף סיפור חיים שלם.
היא חיפשה מילים, אך כשדיברה, קולה רעד — כמו קול שחיכה לו כל חייו:
— "אבא?.."
וברגע הזה סרגיי הבין: כל השנים של כאב וריקנות היו שוות — רק כדי לשמוע את המילה הזו שוב.
