היום היה אפור וגשום. טפטוף דק; אנשים מיהרו אל מתחת למטריות, והוא הלך לאט עם מקל, נעצר מדי פעם מול חלונות הראווה. שמו היה אדוארד. הוא היה בן שבעים ושמונה, ואהב להתבדח שהוא “מבין בטלפונים בדיוק מספיק כדי להתקשר לרופא ולנכדה”. אבל היום המכשיר הישן סירב להידלק, ולא נותרה ברירה — צריך ללכת לחנות.
בפנים שרר ריח של פלסטיק, קפה וטכנולוגיה חדשה. מאחורי הדלפק ישב יועץ צעיר עם אוזנייה — מהסוג שמחליף לקוחות כמו שמחליפים שירים. כשראה את הזקן, הניח את הטאבלט וחייך בנימוס:
— איך אפשר לעזור, אדוני?
— הטלפון מת, — חייך אדוארד בעייפות. — כנראה יותר מבוגר ממך.
הבחור צחק וניגש. במבטו לא הייתה לא קוצר רוח ולא לחץ — הייתה נדיבות. הוא עזר לבחור סמארטפון פשוט, הסביר איך להדליק, איך להתקשר ואיך לשלוח הודעות. אדוארד הקשיב והנהן, אך חצי מהדברים לא הבין. בשלב מסוים הציע הבחור לכתוב הכול צעד־אחר־צעד. הוא לקח דף וכתב בקפידה:
“1. ללחוץ על הכפתור בצד.
2. להחליק למעלה (סווייפ).
3. למצוא את השם.
4. ללחוץ על השפופרת הירוקה.”
ואז הוסיף:
“אם משהו לא מסתדר — תתקשר. באמת, תתקשר. אני אעזור.”
השניים הגדירו יחד את הטלפון, בחרו רינגטון שמח, וצילמו תמונה “לבדיקת המצלמה”. אדוארד הביט בתמונה ואמר לפתע:
— אתה יודע, לא צילמו אותי עם מישהו כבר עשרים שנה.
הבחור חייך.
— אז הגיע הזמן לתקן את זה.
מאז נכנס הזקן לחנות פעם בשבוע — לא כי הטלפון התקלקל, אלא כי חיכו לו שם. והיועץ אמר פעם לעמיתיו:
— לפעמים, כדי למכור טלפון, כל מה שצריך זה פשוט לדבר עם הבנאדם.
