עמדתי לא רחוק מהמתחם.
זה היה צהריים חמים, השמש נצנצה על הזכוכית, והריח היה של צמר גפן מתוק ותירס.
הילדים צחקו, מישהו האכיל עזים, אחרים צילמו ליד כלובי התוכים.
הכול קרה ברגע אחד.
ילד בן כארבע, עם כובע כחול בהיר, התכופף מעבר למעקה כדי לזרוק עלה לאריה.
המעקה זז — והוא נפל. ישר למטה, לתוך הכלוב.
צעקת האם פילחה את האוויר.
האנשים קפאו במקומם, כאילו הזמן נעצר.
האריה הרים את ראשו.
הרעמה הענקית שלו רטטה ברוח, ועיניו — בצבע ענבר, כבדות — פנו ישירות אל הילד.
שמעתי מישהו צועק: "מאבטחים!"
אבל איש לא זז.
הילד ישב על החול ובכה, והאריה הלך והתקרב.
כל צעד — כמו פעימת לב באדמה.
אישה לידי נפלה על ברכיה, לחשה משהו, זרועותיה מושטות אל הכלוב.
ראיתי את אצבעותיה רועדות.
האריה התקרב מאוד — התכופף, וכולם עצרו את נשימתם.
הוא לא שאג.
הוא פשוט שכב לידו.
הכף הענקית שלו נגעה בילד בעדינות — לא בכוח, אלא בזהירות, כאילו הוא מגן עליו.
הילד הפסיק לבכות. רק הביט בו, כשדמעות עוד נטפו.
כעבור דקה המאבטחים כבר היו שם.
הם פחדו להיכנס — אבל האריה לא זז.
כשבסוף הכניסו פנימה גבר עם חבל, החיה קמה, נסוגה צעד אחד לאחור ו… הביטה בנו.
כאילו הבינה הכול.
הילד הורם, אמו בכתה, חיבקה אותו, לא מאמינה שהוא חי.
והאריה ניגש לאט אל הסורגים ונגע בקצה אפו במתכת בעדינות.
השמש השתקפה בעיניו — לא היה שם זעם. רק עייפות ועדינות קדומה.
כשלקחו אותם, נשארתי שם עוד זמן רב.
הריח היה של אבק וחום, וצחוק ילדים נשמע מרחוק.
ובליבי נשארה דממה — והתחושה שראיתי לא חיה, אלא משהו גדול בהרבה.
