אנה ישבה במטבח ולגמה תה שהתקרר, כשהטלפון הבהב.
— אפשר שאביא אותו הביתה? — נכתב בהודעה, ובצידה תמונה של חתלתול קטן, מכוסה בבוץ, רגליו רטובות, עיניו הגדולות והעגולות נעוצות במצלמה.
היא חייכה. בעלה נהג להציל חיות רחוב, ותמיד אמר שזו "הפעם האחרונה".
— כמובן, תביא אותו, — השיבה בלי לחשוב.
שעה אחר כך הדלת נפתחה. דניאל נכנס, אוחז במגבת שבתוכה היה עטוף הגוש הקטן הרועד. סביב צווארו של החתלתול היה קולר דק וישֵן, ועליו תלוי תיליון קטן.
אנה התכופפה להסיר את הקולר, אבל כשסובבה את התיליון — קפאה. על המתכת נחרט משפט:
"אם אתה קורא את זה — הוא מצא אותך."
— זו בדיחה? — לחשה.
דניאל קימט את מצחו:
— מצאתי אותו ליד מחסן ישן מחוץ לעיר. אף אחד לא היה שם. הוא פשוט ישב ליד הדרך ובכה.
הם פתחו את התיליון — בתוכו היה פתק קטן, מצהיב, ועליו כתובת — רק שלושה רחובות מהם.
למחרת הלכו לשם. הבית היה חצי הרוס, החלונות אטומים, הגינה עזובה. אף אחד לא ענה, אבל אז החתלתול קפץ מידיהם, רץ לשער ויילל.
הדלת נפתחה בחריקה. אישה מבוגרת עמדה שם, כיסתה את פיה בידיה, ודמעות זלגו מעיניה.
— זה… הוא? — שאלה. — איבדתי אותו לפני שמונה שנים…
התברר שהחתול היה שייך לבנה המנוח. מאז שנפטר — נעלם. "אם יקרה לי משהו," אמר הבן, "הוא ימצא בעצמו למי הוא שייך."
אנה ובעלה עמדו בשקט, בזמן שהאישה ליטפה את החתלתול ולחשה לו משהו. כשעזבו, היא אמרה:
— אתם יודעים, לפעמים חיות לא מביאות רק חום. לפעמים — זיכרון.
בבית ישבה אנה זמן רב ליד החלון. וכשהטלפון שוב נדלק: "תראי את מי מצאתי שוב…", צמרמורת חלפה בגבה.
