זה היה בצהריים — השמש עמדה גבוה, האוויר רטט מהחום, וכלובים הדהדו בקריאות ציפורים.
צחוק האורחים מילא את שבילי הגן, והריח היה תערובת של פרחים, בושם וקצת קרמל מתוק.
שטיח לבן נמתח בין הפלמינגו, היישר אל קשת של ורדים.
היא — הכלה, עדינה כמו קרן אור — עמדה ליד הבריכה.
האור נצנץ על ההינומה שלה, כאילו היא נמסה באור.
לידה עמד החתן, מתקן בעצבנות את העניבה, בעוד האורחים כבר שלפו טלפונים לצלם.
ואז — צרחה.
חזקה, מתכתית, כאילו השמים נקרעו.
כולם הסתובבו — ומאחורי הגדר יצא טווס בריצה.
הוא היה יפהפה ומשוגע בעת ובעונה אחת.
נוצותיו הכחולות נצצו בשמש, זנבו נפרש כמו קשת צבעים.
הוא עצר, ראה את הכלה — וקפא.
ואז זינק קדימה.
ההינומה הלבנה נראתה לו כמו יריב נוצץ.
הוא פרש כנפיים ורץ לעברה, משמיע שריקה חדה, כאילו שומר על כס מלכותו.
הכלה צעקה, תפסה את שמלתה והחלה לרוץ — צחוק ובלבול התערבבו יחד.
השמלה רפרפה בין הכלובים, ההינומה התעופפה, והטווס רץ בעקבותיה בלי לעצור.
האריות הרימו ראש, הקופים צרחו, והצלם בקושי הספיק ללחוץ על המצלמה.
חלק ניסו לתפוס את הציפור, אחרים את הכלה.
עד שבסוף שניהם נעצרו — ליד בריכת הברבורים.
הטווס פרש את זנבו כאילו אמר: הנה, זו שלי.
היא עמדה שם, נושמת בכבדות, ההינומה קרועה, חיוך בעיניה.
החתן רץ אליה, חיבק אותה — ופתאום כל הגן השתתק.
אפילו הרוח נעצרה, ונוצה כחולה ריחפה באוויר.
הצלם לחץ.
בתמונה — רגע שבו כל החיים נשמעים כנשימה אחת.
הטווס, האישה בלבן, והשמש — זהובה, מסנוורת — משתקפת במים.
