השמש כבר נטתה לשקוע, מפיצה אור ענברי סמיך על פני השדות. האוויר היה רווי בריח של חציר יבש וצינת ערב. הסוסה הזקנה, דייזי, עמדה ליד גדר הרפת הישנה, מנענעת בראשה בעדינות כאילו הקשיבה לצעדים הבוקעים מרחוק. בדרך צעדו שניים — גבר ואישה. ג׳ון ואמילי. פעם, לפני שנים רבות, הסיעה אותם דייזי בעגלה אל הנהר, שם אמרו לראשונה זה לזו "אני אוהב אותך".
עכשיו צעדיהם נשמעו אחרת — חדים, קשים יותר, כאילו כל צעד היה מילה שפוצעת. אמילי נעצרה ליד האורווה, העבירה את ידה על לוחות השער. ג׳ון התקרב, עיניו היו עייפות כמו הדרך שבה חזר. ביניהם השתררה שתיקה מלאה הכול — געגוע, כאב וזיכרון. "אתה עדיין מאשים אותי?" שאלה בשקט. הוא לא ענה, רק הביט אל עבר דייזי, כאילו חיפש תמיכה בעיניה השקטות.
דייזי נחרה חרישית, והצליל פילח את הדממה. היא צעדה קדימה, לאט, בזהירות, כאילו כל צעד היה זיכרון. שניהם השתתקו והסתובבו אליה. הסוסה התקרבה, נגעה בראשה בכתפה של אמילי, אחר כך בחזהו של ג׳ון. ובתנועה הפשוטה הזו היה יותר משמעות מאלף מילים. כאילו חיברה ביניהם שוב, מזכירה להם שפעם היו אחד, שאהבה אינה נעלמת — היא רק מחכה שיקראו לה שוב.
ג׳ון הרים את ידו וליטף את צווארה של דייזי. "היא זקנה…" לחשה אמילי. "אבל עדיין זוכרת," ענה. הם עמדו זה לצד זה בשתיקה, בעוד הערב החמים יורד סביבם והאוויר מתמלא זהב רך. לפתע רעדה דייזי, נשמה עמוקות והניחה את ראשה. רגליה קרסו והיא צנחה באיטיות אל האדמה. ג׳ון תפס את רעמתה, אך כבר הבין — זה הסוף.
השניים כרעו לידה, מבלי לומר מילה. השמש נגעה באופק והצללים התארכו כמו זיכרונות. אמילי הניחה את ידה על כף ידו של ג׳ון, והוא לא משך אותה. הם ישבו בדממה, עד שהאור דעך. ודייזי שכבה ביניהם — כגשר בין עבר להווה, כזיכרון חי למה שפעם חיבר את לבבותיהם.
