כשאוליביה עברה לבית החדש שלה בפאתי העיר, היא הבחינה בכלב תועה המסתובב בסביבה. רזה, מוזנח, עם עיניים חכמות, הוא לא נתן לאף אחד להתקרב אליו. אבל בכל בוקר, הוא השאיר משהו במרפסת שלה.
בהתחלה, היו אלה פיסות נייר, חתיכות בד, צעצועים שבורים. אוליביה הניחה שהוא מחפש מזון, מנסה להרוויח אוכל בתמורה. אבל אז היא הבחינה בדפוס. כל הפריטים היו זהים — נעלי ילדים. בצבעים שונים, במידות שונות, בלות אך ללא ספק שייכות לילדים.
מבועתת, אוליביה עקבה אחרי הכלב באחד הערבים. הוא רץ בסמטאות, קפץ מעל גדרות, ולבסוף נכנס לחצר המוזנחת מאחורי בית נטוש. שם, באור הדועך, היא ראתה ערימה קטנה. נעליים. עשרות מהן.
חזהה התכווץ. היא התקשרה לרשויות, קולה רועד. תוך כמה ימים, האמת יצאה לאור. שנים קודם לכן, הבית היה שייך לאדם שנעלם בנסיבות מסתוריות. השכנים לחשו על ילדים שנראו נכנסים אך מעולם לא יצאו. המשטרה חיפשה בעבר, אך מעולם לא ביצעה חיפוש יסודי.
הפעם, בהדרכת הכלב, הם חפרו מתחת למגרש. מה שהם גילו עלה לכותרות: מרתף נסתר, ובתוכו שרידי ילדים שנעלמו מזמן.
הכלב המשוטט הסתובב במקום במשך שנים, הביא נעליים, ניסה לגרום למישהו לשים לב.
אוליביה אימצה אותו באותו שבוע. ובכל פעם שהביטה בו שוכב בשקט לרגליה, לא יכלה שלא לחשוב — הוא לא היה סתם כלב משוטט. הוא היה עד, נושא אמת שאף אחד אחר לא העז לראות.
