הבוקר התחיל כמו תמיד. העיר רק התעוררה, הרחובות הוארו באור שמש רך. שרה מיהרה לעבודה — קפה במחזיק, טלפון עם הניווט פתוח, מוזיקה שקטה ברקע. הכול זרם בקצב המוכר, עד שהתכופפה להרים עט שנפל מהמושב שלצידה.
השנייה הזו עלתה לה בצפירה עצבנית מאחור — ואולי באיחור קל לפגישה. אבל בדיוק אותה שנייה — כך יאמרו השוטרים אחר כך — הצילה חיים.
כשהרימה את מבטה, הרמזור כבר היה ירוק. המכוניות שלפניה התחילו לנוע, אבל היא משום־מה לא לחצה מיד על הדוושה. תנועה אחת קטנה נעצרה לרגע — חלקיק של שנייה. ובדיוק אז, ממש מול רכבה, פרץ ילד עם תיק בית ספר אל הכביש מאחורי ואן שחנה בצד הדרך.
כנראה איחר לבית הספר ורצה לחצות במהירות. שרה לחצה בכל כוחה על הבלמים; הצמיגים צרחו, והרכב נעצר במרחק של סנטימטרים ספורים מהילד.
הוא קפא במקומו, עיניו פעורות. שנייה אחת קודם — אילו לא התכופפה להרים את העט — כבר הייתה נוסעת קדימה. דממה השתררה לשנייה, לפני שלבה החל שוב לפעום בחוזקה.
הילד לחש בקול רועד:
— סליחה… לא שמתי לב.
שרה יצאה מהרכב, ברכיה רעדו. היא כרעה לצדו וחיבקה אותו — בלי לדעת מה לומר. דקה לאחר מכן הגיעה אמו, מתנשפת ובוכייה, ורצה אליו. כשהכול נגמר, שרה חזרה למכונית, אבל ידיה רעדו כל כך עד שלא הצליחה להתניע.
מאוחר יותר סיפרה:
"כעוסה הייתי על עצמי שהוסחתי לשנייה. אבל אז הבנתי — לפעמים הגורל עוצר אותנו לרגע, רק כדי שנשים לב בזמן למה שבאמת חשוב."
