הדרך בהרים דרשה תמיד זהירות.
מייקל נהג לבד — ג’יפ ישן, שביל מאובק, מעבר ריק. הוא חזר מנסיעת עסקים, החליט לא למהר ופנה לדרך צדדית שבה אהב לנסוע בילדותו עם אביו.
האוויר היה צלול, נשרים ריחפו מעל הסלעים, השמש נטתה לשקוע.
הוא עצר בצד הדרך כדי למתוח רגליים ולנשום אוויר הרים קריר.
לא רחוק משם, בעיקול, עמדה אנדרטה — לוח אבן עם לוחית ותמונה. מישהו נהרג כאן לפני שנים רבות.
מייקל ניגש קרוב יותר. על האבן הונחו פרחים טריים, כאילו מישהו בא לשם לא מזמן.
הוא התכופף לקרוא את הכתובת:
״לזכר טום גרייסון. 1985–2018.״
השם נשמע לו מוכר במעומעם. אבל כשהרכין את ראשו והביט בתמונה — נשימתו נעתקה.
בתמונה השחורה-לבנה הופיע הוא עצמו.
אותו מבט, אותו מבנה פנים, אותה שומה קטנה מתחת לעין.
רק שהאיש בתמונה נראה מבוגר יותר, מותש — כאילו חי עוד כמה שנים.
מייקל קפא במקומו.
הוא שלף את הטלפון כדי לצלם, אבל המצלמה לא התמקדה. המסך החשיך, כאילו סירב להראות את מה שראה.
הוא צעד צעד אחורה, מצמץ — ואז שם לב שהתאריך על האבן זהה לתאריך של היום.
22 באוגוסט.
הלב שלו דפק בחוזקה. הוא הסתובב — אף אחד. רק הרוח שרקה בין האבנים.
מייקל מיהר אל הרכב, התניע ונסע.
אבל כמה קילומטרים אחר כך ראה שוב במראת הצד את אותה אנדרטה — למרות שידע שפנה לכיוון אחר.
מאוחר יותר, בתחנת הדלק למרגלות ההר, שאל את הקופאי:
— שם למעלה, האנדרטה של טום גרייסון — מי הוא היה?
הקופאי קימט את מצחו.
— שם אין כלום כבר שנים. פירקו את האנדרטה לפני חמש שנים כששיפצו את הכביש.
מייקל החוויר.
הוא לא אמר דבר. רק הביט במראה.
ולרגע נדמה היה לו שמישהו יושב לידו.
אותו מבט.
אותה חיוך.
