עבור דניאל וסופי זה היה יום רגיל.
הם נסעו בכפרים כשבמקרה נתקלו בגשר אבן ישן.
נהר שקט, שמש, צל העצים — מקום מושלם לתמונת מזכרת.
— תעמוד כאן, — אמרה סופי והוציאה את הטלפון.
דניאל נשען על המעקה ואז לפתע קפא.
— רגע… מה מנצנץ שם?
במים שמתחת לגשר, בין ענפים ועלים, משהו החזיר את אור השמש.
בהתחלה חשבו שזה סתם חתיכת מתכת, אבל כשדניאל ירד קרוב יותר, ליבו החסיר פעימה.
על ענף שנתפס ליד הגדה שכבו שתי טבעות נישואין, שזורות זו בזו כאילו חיברה אותן חוט בלתי נראה.
הן היו ישנות — כהות, מצופות בפטינה של זמן.
אחת בתבליט/חריטה נשית, והשנייה — חלקה, גברית.
בחלק הפנימי בקושי ניתן היה לקרוא את האותיות:
“R & E. לנצח.”
סופי עמדה בדממה, אוחזת בידו של דניאל.
— כנראה שמישהו הבטיח כאן פעם הבטחה, — לחשה.
הם החליטו שלא לקחת את הטבעות, אלא להשאירן במקום שבו מצאו אותן — מתחת לגשר, שם נדמה שהאהבה שרדה אפילו את הזמן.
לפני שהלכו, דניאל צילם את הממצא.
מאוחר יותר, בבית, הוא העלה את התמונה לרשת — וכעבור כמה ימים קיבל הודעה מאישה מבוגרת:
“הטבעות האלה שייכות להוריי. הם נישאו ב־1956 ואיבדו אותן בזמן פיקניק על יד הנהר.”
לפעמים סיפורים חוזרים למקום שבו התחילו.
והגשר הזה היה עד ליותר מאהבה אחת.
