הגשם זה עתה נפסק. האוויר הדיף ריח של בטון רטוב ומתכת, והשלוליות החזירו את האור העמום של חלונות הראווה. נורה צעדה לאטה לאורך הרחוב, עם צווארון מונמך ותיק צמוד לצדה. זה היה יום ארוך — עבודה, בית מרקחת, חשמלית, אותו מסלול שוב ושוב, כמו שיר ישן שכבר לא רוצים לשמוע.
היא לא שמעה את הצעדים. רק “היי” קצר — ומשיכה.
הרצועה נשלפה מידה, התיק עף, וגופה כאב. צעיר בחולצת קפוצ'ון כבר רץ קדימה, מחליק על האספלט כאילו היה קרח.
התחושה הראשונה שלה לא הייתה פחד. זו הייתה זעם.
לא עליו — על עצמה. על כל הימים שבהם שתקה, ויתרה, נתנה לקחת. משהו בתוכה ניתק — והיא החלה לרוץ.
עקביה החליקו, נשימתה התערבלה, ליבה הלם ברקות. הסמטה הייתה צרה, וצינור הניקוז נהם בחשכה. הבחור הסתובב, אבל מאוחר מדי — היא השיגה אותו. היא נאחזה ברצועה בשתי ידיים, בכוח שלא ידעה שיש בה.
הוא משך — והיא הכתה. קצר, מעט מגושם — אבל מדויק.
שניהם נפלו. הוא קילל, הניף יד, אבל היא לא נסוגה. ידיה רעדו — אך לא שחררו.
— תעזבי כבר, משוגעת! — צעק.
— לא, — אמרה בקול צרוד. — זה שלי.
הוא דחף אותה מעליו, אבל היא תפסה שוב את התיק ונסוגה במשיכה חדה. הבד נקרע, והרצועה ניתקה. הגנב נרתע לאחור, המום. נורה קמה — מלוכלכת, רטובה — אך עם התיק בידיה.
מכונית חלפה, והפנסים לכדו את שניהם — היא עמדה זקופה, נושמת בכבדות; הוא בעיניים מושפלות. הוא הביט בה כאדם שלא היה אמור לפגוש. אחר כך ירק, קילל — וברח.
נורה עמדה עוד זמן רב בסמטה. הגשם החל שוב לטפטף. היא פתחה את התיק — הכול היה שם: ארנק, מפתחות, כדורים, טלפון.
וג'קט קטן של ילד — דהוי, עם שרוול מתוקן. רטוב, אבל שלם. היא הוציאה אותו, לחצה בין אצבעותיה והריחה — ריח שכמעט התפוגג אבל עוד נוכח: סבון ושמפו תות.
על הבטנה היה שם רקום: Sophie.
היא הביטה בו, והזמן כאילו נעצר. עיניה התמלאו — לא בדמעות, אלא במשהו סמיך וכבד שאינו זולג.
— הבטחתי שלא אתן עוד לאיש לקחת אותך ממני, — לחשה.
מצד הרחוב הסמוך עלו צחוק נערים, חריקת בלמים, נביחת כלב. העולם המשיך. אבל בשבילה זה איבד לפתע חשיבות.
היא הלכה הביתה לאט, חיבקה את התיק אל חזה — כאילו הלב חזר סוף־סוף למקומו.
ובבוקר, מול המראה, הבחינה בחבורה על הלחי. העבירה אצבע, וחייכה.
— אז מה את אומרת, סופי, — אמרה בשקט. — נראה שאמא עדיין יודעת להילחם.
ולראשונה זה זמן רב — היא לא רצתה להסיט את המבט מהשתקפותה.
