כשהאנה עברה לדירתה הראשונה, לא היה לה הרבה כסף לריהוט. רוב משכורתה הושקעה בשכר דירה, ולכן היא פנתה לחנויות יד שנייה ולמכירות חצר, בתקווה להרכיב בית נעים מבלי לשבור את הכיס.
בבוקר שבת אחד, היא הבחינה בשידה עתיקה מעץ במכירת חצר, במרחק כמה רחובות מביתה. השידה הייתה שרוטה, כבדה, וניכר היה שהיא שימשה במשך עשרות שנים, אבל היא עלתה רק 25 דולר. המוכר, קשיש, אפילו עזר לה להעמיס אותה לתא המטען של מכוניתה.
במשך ימים רבים, השידה עמדה בחדר השינה שלה ללא שימוש. לבסוף, האנה החליטה לנקות אותה ביסודיות. היא שלפה את המגירות אחת אחת וניקתה את שכבות האבק. אז היא הבחינה במשהו מוזר.
המגירה התחתונה הרגישה כבדה מהרגיל. היא משכה חזק יותר, ולתדהמתה, המגירה יצאה לגמרי. מאחוריה היה תא נסתר.
לבה דפק במהירות כשהיא שלחה את ידה פנימה. עטוף בנייר מצהיב היה קופסת פח קטנה. בידיים רועדות, האנה פתחה אותה — ונשמה נשימה עמוקה. בפנים הייתה אוסף תכשיטים: טבעות ישנות, שרשראות עדינות, ואפילו שעון כיס מזהב. חלק מהפריטים נראו עתיקים, ואולי שווים אלפי דולרים.
אבל זה לא היה הכל. בתחתית הקופסה היה צרור מכתבים קשור בסרט דהוי. המעטפות היו ממוענות ל"מרגרט", והתאריכים נמתחו עד שנות ה-40. האנה פתחה בזהירות את אחת מהן.
המילים היו מלאות באהבה ובגעגועים. היו אלה מכתבים מתקופת המלחמה שכתב חייל המשרת מעבר לים לאשתו בבית. כל מכתב דיבר על תקווה, הישרדות וחלומות לחזור הביתה ולהקים משפחה יחד.
הנה לא יכלה להאמין. היא לא החזיקה רק תכשיט נשכח — היא החזיקה פיסת היסטוריה.
נחושה לעשות את הדבר הנכון, היא חזרה לבית שבו קנתה את השידה. הקשיש פתח את הדלת, תמה לראות אותה שוב. כשהאנה הראתה לו את הקופסה, עיניו התמלאו דמעות.
התברר שמרגרט הייתה אמו המנוחה. המכתבים היו מאביו, שמעולם לא חזר הביתה מהמלחמה. התכשיטים הוסתרו מזמן, אבדו ונשכחו.
הנה התעקשה שהוא ייקח את הקופסה בחזרה. הזקן חיבק אותה בחוזקה ולחש לה שהיא החזירה לו את החלק היקר ביותר בהיסטוריה של משפחתו.
השידה שעלתה 25 דולר הפכה לבלתי ניתנת לתיאור – לא בגלל העץ והמגירות שלה, אלא בגלל הזיכרונות שהיא נשאה עמה.
