היא יצאה מהדירה מאוחר מהרגיל.
השעון המעורר לא צלצל, מכונת הקפה נתקעה, וכפתור המעיל סירב להיסגר.
דברים קטנים שבדרך כלל מעצבנים.
אבל באותו בוקר, הכול קרה כאילו מישהו בלתי נראה עצר אותה בכוונה.
היא צעדה מהר, ואז החלה לרוץ.
הרוח פרעה את שערה, השמש סינוורה את עיניה.
ליבה הלם בקצב צעדיה, ובפינת הרחוב כבר ראתה את האוטובוס — זה שהיא נוסעת בו כל בוקר.
האוטובוס עמד, הדלתות פתוחות, הנהג עישן ליד ההגה.
היא האיצה את צעדיה.
אבל כשברמזור נדלק האור, הנהג זרק את הסיגריה, נאנח וסגר את הדלתות.
— חכה! — היא קראה, אבל האוטובוס כבר התחיל לנסוע.
היא נעצרה, נשמה בכבדות, וצפתה בו מתרחק.
אכזבה, אותו כעס מוכר — ואז… תחושה משונה.
לא זעם, לא עייפות — משהו אחר.
כאילו בפנים הכול התרוקן ונהיה שקט.
היא התיישבה על הספסל בתחנה.
הוציאה את הטלפון כדי להזמין מונית.
השמיים היו בהירים, הבוקר רגוע ושליו.
אבל לפתע השקט נהיה עמוק מדי.
ממרחק נשמע קול חזק ועמום.
ואז צעקה.
ואז — שקט.
האנשים בתחנה הביטו זה בזה, אחדים קמו, אחרים צעדו קדימה.
גם היא קמה, והביטה לכיוון שבו האוטובוס נעלם.
מאחורי הפנייה עלה עמוד דק של עשן אפור.
הרוח נשאה ריח — חריף, מוכר מדי, של גומי שרוף.
היא התחילה ללכת, לא מרגישה את רגליה.
עם כל צעד ליבה הלם חזק יותר.
כשהגיעה לפינה, ראתה שהכביש חסום.
מכוניות נעצרו. אנשים עמדו קפואים.
ובחזית, בצומת, בין מתכת מעוקמת, עמד אותו אוטובוס.
על האספלט נצנצו שברי זכוכית, עשן עלה מהגג, ומחלצים התרוצצו סביב.
היא קפאה במקומה.
לא יכלה לנשום, לא לזוז.
רק הביטה כיצד השמש משתקפת בזכוכית השבורה,
והבינה שרק כמה שניות הפרידו בינה לבין המקום ההוא.
אישה מהתחנה ניגשה אליה, סיפרה שהאוטובוס התנגש במשאית, והנהג נהרג במקום.
היא שמעה — אך לא הקשיבה.
עמדה באמצע הרחוב, והעולם סביבה התפורר.
בבית ישבה זמן רב ליד החלון.
כל הבוקר נראה כמו חלום — שקט מדי, מדויק מדי.
כל פרט קטן:
השעון, הקפה, הכפתור,
שפעם הרגיזו אותה,
היו עכשיו שניות מצילות חיים.
למחרת היא שמעה שהתאונה התרחשה בדיוק בזמן שבו הייתה אמורה להיות באוטובוס.
המושב הקבוע שלה היה בצד הפגיעה.
היא עצמה עיניים והרגישה שהעולם השתנה.
הכול — הנשימה, הרוח, הצלילים — לחשו לה דבר אחד:
לפעמים הגורל לא מזהיר. הוא פשוט מעכב אותך לדקה אחת.
