החום היה דביק כמו צמר גפן. האוויר רעד מעל האספלט, מעל השדות, מעל בית הספר הישן עם הטיח המתקלף. מארק הלך הביתה בשביל מאחורי הנהר כשראה אותה — נחש. היא שכבה בין האבנים, מסובכת, עם זנב מרוסק. כנראה שמישהו זרק בה אבן.
הוא כרע. היא נשמה — בקושי. בעיניה לא הייתה שנאה, רק אותו דבר שהוא עצמו הרגיש כשילדים גדולים ממנו הרביצו לו — חוסר אונים ופחד שקט. הוא הוריד את החולצה, עטף אותה בזהירות כדי שלא תנשוך, ונשא אותה הביתה.
אמא שלו צעקה כשראתה.
— השתגעת?! זה נחש!
— היא פצועה, — ענה מארק בשקט. — אפשר לרפא אותה.
הוא מצא בלול ישן כלוב ציפורים, הניח בו סמרטוט רטוב וקערת מים. הנחש לא זז. כמה ימים כמעט לא יצא — רק ישב לידה והקשיב ללחישות החלשות שלה על רשת הברזל.
כעבור שבוע היא חזרה לחיים. התחילה לזוז לאט, בזהירות. הוא האכיל אותה בצפרדעים שהביא מהאגם, ודיבר איתה בערבים כאילו הייתה יצור חי.
— הם פשוט מפחדים, — אמר. — כי הם לא ראו מי את באמת.
בוקר אחד הכלוב היה ריק. הוא נבהל, חיפש בכל הבית, אבל הנחש נעלם — דרך החלון, אל הדשא, למקום שאליו היא שייכת.
באותו יום אמר לו ילד מהשכונה שראה אותה ליד הבאר. השמועה התפשטה מהר בעיר: "למארק היה נחש בבית! ארסי! הוא ברח!"
יום אחר כך אף אחד לא התקרב לחצר שלהם. בחנות לחששו, השכנים סגרו דלתות. מישהו אמר שהוא קוסם, אחר אמר שבבית שלהם יש עכשיו "קללה". המורה הפסיקה לקרוא לו לענות בכיתה. אפילו אמא שלו דיברה איתו בשקט, עם דאגה בעיניים.
מארק הפסיק לצאת. ישב ליד החלון וצפה איך הערב יורד על העיר כמו צעיף זר. הוא רצה לצעוק, להסביר שפשוט הציל יצור חי. אבל הוא ידע — אף אחד לא מקשיב לילדים שמתיידדים עם נחשים.
חודש לאחר מכן, בלילה, שמע רשרוש ליד הדלת. הוא יצא — וקפא. על הסף שכבה הנחש. אותה אחת. שלמה, חיה. היא התפתלה בטבעת ליד הדלת, ולידה שכבה עכברה — טרייה, כמו מתנה.
הוא כרע ואמר בשקט:
— תודה.
ובבוקר, כשאמא יצאה, הנחש כבר נעלם. אבל על הסף נשאר סימן ברור, כמו אות — כאילו מישהו סוף סוף הבין מי בעצם הציל את מי.
