המסעדה הייתה מסוג המקומות שבהם המלצרים לבשו ז'קטים מחויטים והתפריטים לא כללו מחירים. כוסות קריסטל נצצו תחת נברשות, ובכל שולחן נשמעו שיחות שקטות על עסקאות, חופשות וחיים טובים.
אל העולם הזה נכנס אדם שלא נראה כשייך אליו. בגדיו היו בלים, נעליו שרוטות, והז'קט שלו נראה כאילו עבר ימים טובים יותר. ראשים הסתובבו כשהוא דידה אל שולחן בפינה. חלק מהאורחים חייכו, אחרים לחשו. מה הוא עושה כאן?
כשהמלצר ניגש אליו, נימוסיו היו מעורבים באי-נוחות. "אדוני, אתה בטוח שאתה רוצה לאכול כאן הערב?" האיש רק חייך וביקש כוס מים ואת המנה המיוחדת של המקום.
צחוק התגלגל בחדר כשהוא התבלבל עם הסכו"ם. קבוצה בשולחן סמוך אפילו צילמה אותו, ולחשה שהם מעולם לא ראו מישהו כל כך לא מתאים למקום. האיש התעלם מהכל, אכל בשקט, והנהן בתודה בכל פעם שהמלצר הביא מנה נוספת.
בסוף הערב, המלצר היסס כשהניח את החשבון על השולחן. האורחים מותחו את צווארם, להוטים לראות את המבוכה מתפתחת.
אבל האיש לא נרתע. הוא הושיט את ידו לעט, חתם על הקבלה בתנועה נמרצת והחזיר אותה על השולחן.
עיניו של המלצר נפערו. החתימה הייתה ברורה. הוא לחש את השם בקול רם, ואנחות התפשטו במסעדה.
הזר "הלבוש בצורה עלובה" לא היה זר כלל. הוא היה המיליארדר הבעלים של המסעדה שבה סעדו — ושל מחצית מרשת המסעדות ברחבי העיר.
הצחוק גווע מיד. השיחות קפאו. האנשים בהו באיש שקם בשלווה, סידר את הז'קט הבלוי שלו וצעד לעבר הדלת.
רק אז הבינו את האמת: הוא לא בא כדי להתפאר בעושרו. הוא בא כדי לראות מי יתייחס אליו בכבוד כשיחשבו שאין לו כלום.
