איתן היה סטודנט עני, שהתמרן בין עבודה במשרה חלקית, בחינות ושכר דירה שהוא בקושי יכול היה להרשות לעצמו. ברוב הימים הוא ויתר על ארוחת הבוקר רק כדי לחסוך כמה דולרים. אבל ערב אחד, כשחזר הביתה מהספרייה, הוא חלף על פני גבר שישב על המדרכה עם שלט קרטון.
האיש נראה עייף, בגדיו בלוים, עיניו שקועות. איתן שלח את ידו לכיסו ומצא רק כמה מטבעות — בקושי מספיק לנסיעה באוטובוס. הוא היסס, ואז השליך אותם לכוס.
"סליחה, זה לא הרבה," מלמל איתן.
האיש חייך קלות. "זה יותר ממה שרוב האנשים נותנים."
אייתן הלך משם בלי לחשוב פעמיים. מבחינתו, זה לא היה יותר ממעשה קטן של נדיבות.
למחרת בבוקר, כשאייתן יצא מהמעונות, עצרה לידו מכונית שחורה ומפוארת. נהג לבוש חליפה יצא ממנה וקרא בשמו. אייתן קפא, בטוח שמדובר בטעות.
"מר תומפסון רוצה לדבר איתך," אמר הנהג.
מבולבל, איתן נכנס למכונית. בפנים, ישב בנוחות במושב האחורי, אותו האיש שנתן לו את העודף שלו בלילה הקודם — רק שעכשיו הוא היה לבוש בהידור, ונוכחותו הייתה מרשימה.
לסתו של איתן נפלה.
האיש צחקק. "לא קבצתי. חיפשתי. בדקתי."
הוא הסביר שהוא מיליארדר פילנתרופ, שלעיתים מתחפש כדי לראות מי יגלה חמלה כשאין לו מה להרוויח. המעשה הפשוט של איתן בלט לעיניו.
הנהג מסר לאיתן תיקיה. בתוכה היו מסמכים — שטר בעלות על מכונית, הרשומה על שם איתן, ומלגה המכסה את שאר שכר הלימוד שלו.
איתן ישב בדממה המומה, לא מסוגל לעכל את הדברים.
"נתת לי את המטבעות האחרונים שלך," אמר האיש ברכות. "עכשיו אני מחזיר לך שנים של חופש."
מאותו יום ואילך, חייו של איתן השתנו לנצח. אבל הוא מעולם לא שכח את הרגע שבו הכל התחיל — לא את המכונית, לא את המלגה, אלא את האמת שפעולה אחת של טוב לב, קטנה ככל שתהיה, יכולה להשפיע יותר ממה שהוא אי פעם דמיין.
