הוא הלך לעבר הרכב, חושב רק על מים קרים ומזגן.
החום היה בלתי נסבל.
עד ששמע את הבכי.
בהתחלה לא האמין.
חשב — רדיו, טלפון.
אך הקול היה חי. אמיתי.
הוא התקרב — רכב כסוף עמד בקצה החנייה.
מרחוק כמעט לא רואים דרך הזכוכית: בתוך הרכב ערפל ועיבוי, ואז — תנועה.
גוף קטן בכיסא בטיחות.
תינוק.
לחיים אדומות, שפתיים מעט כחולות, ראש נוטה לאחור, עיניים קדוחות.
הוא דפק.
— היי! שומע?! —
הבכי התחזק.
משך את הדלת — נעולה.
הכה באגרופו על הזכוכית.
אין תגובה.
צעק:
— תעזרו! יש פה תינוק! —
אבל סביב — רק זמזום המכוניות והחום.
הוא פרץ לפעולה, רץ חזרה לעגלות, תפס חלק מתכתי, רץ שוב.
הניף והכה בזכוכית הצדדית.
חריקה, רעש שבירה.
עוד מכה.
והזכוכית התנפצה.
הוא פתח את הדלת — אוויר לוהט פרץ החוצה, כמו להבה.
הוא תפס את הילד ושלף אותו החוצה.
העור — לוהט עד עקיצה, הידיים דביקות, הנשימה מקוטעת.
הוא עטף את התינוק בחולצתו, החל לשפשף, לנשוף לו לפנים.
— תנשום, בבקשה, תנשום…
ופתאום הילד נשם.
קודם קצר, ואז עמוק יותר.
הוא בכה. בכי אמיתי, חזק.
הוא לחץ אותו אל עצמו, בידיים רועדות מגן מפני השמש.
אנשים החלו להתאסף, מישהו התקשר למד"א, מישהו צילם בטלפון.
הוא עמד שם עם התינוק בזרועותיו,
גב מלא בלחות, ידיים עם שריטות, ובראש מחשבה אחת:
אם היה עובר לידי — בעוד עשר דקות הילד הזה היה מת.
כשמשטרת הגיעו, הוא עדיין לא יכל לשחרר את הילד.
