מרה הייתה נשואה לפול כמעט עשור, ובכל הזמן הזה הוא שמר על מנהג מוזר אחד. כל ערב, אחרי ארוחת הערב, הוא היה לובש את המעיל שלו ויוצא לטיול. בהתחלה, היא חשבה שזו רק הדרך שלו לנקות את הראש. אבל ככל שהשנים עברו, זה הציק לה. הוא מעולם לא אמר לאן הוא הולך. הוא תמיד חזר באותה השעה, עם אותו חיוך עייף, כאילו שום דבר יוצא דופן לא קרה.
בלילה סתווי קריר אחד, סקרנותה של מרה ניצחה סוף סוף. ברגע שפול יצא, היא הלכה אחריו בשקט, נשמרת במרחק מספיק כדי שלא יבחין בה. הוא לא הלך בדרך הרגילה שלו לפארק או לכביש הראשי. במקום זאת, הוא פנה לסמטאות, עבר חנויות סגורות, עד שהגיע לחלק של העיר שמרה מעולם לא ראתה אותו מבקר בו.
היא התחבאה מאחורי פינה כשהוא עצר מול בית מוזנח. האורות בפנים נצצו באור עמום. פול דפק פעמיים, עצר, ואז דפק שוב — כמו קוד סודי. אישה פתחה את הדלת. היא נראתה עייפה, מחזיקה ילדה קטנה בת לא יותר משישה.
נשימתה של מארה נעתקה. לילדה היו עיניים כמו של פול.
קפואה, היא צפתה בפול נכנס פנימה, מניח את ידו בעדינות על ראשה של הילדה לפני שנעלם בתוך הבית. ברכיה של מארה קרסו. היא רצתה לצעוק, לרוץ, לדרוש תשובות, אבל ההלם הדביק אותה למקום.
במשך שנים היא חשבה שהטיולים של בעלה הם תמימים. עכשיו היא ידעה את האמת: כל לילה, הוא נכנס לחיים אחרים. חיים שהוא הסתיר, עם משפחה שהיא לא הייתה אמורה לדעת עליה.
כשהפול חזר הביתה מאוחר יותר, מחייך את אותו חיוך עייף, מרה סוף סוף הבינה למה הוא תמיד נראה כל כך כבד. הוא לא נשא את משקל נישואים אחד. הוא נשא שניים.
