כאשר צוות המשחזרים נכנס לבית ישן בקצה העיר, הם ציפו לעבודה רגילה — להסיר את הטיח הישן, לחדש את הרצפה, לצבוע את הקירות. הבית עמד ריק עשרות שנים: אבק, ריח טחוב, קורי עכביש בתקרה וסימני זמן על כל חפץ. אבל דווקא בבית הזה הם עמדו לגלות משהו שעליו יכתבו מאוחר יותר בעיתונים המקומיים.
בסלון, על הקיר הגדול מול החלון, היה תלוי ציור כבד. הוא היה כהה יותר מכל מה שסביבו, כאילו משך את המבט אליו. על הבד — אישה בשמלה שחורה יושבת ליד חלון, מבטה ישיר וחודר. נדמה היה שהיא עוקבת אחרי כל מי שנכנס לחדר.
הפועלים החליטו להסיר את הציור כדי ליישר את הקיר לפני הצביעה. אחד מהם, טום, שם לב שהבד כאילו דבוק לקיר — החלק התחתון לא זז, כאילו משהו מסתתר מאחוריו. אחרי כמה ניסיונות הם הסירו בזהירות את המסגרת — ונשמעה חריקה קלה, כאילו הבית עצמו נאנח.
מאחורי הציור התגלה חלון ישן, סגור בקרשים ומטויח בקצוות. איש לא ידע שהוא שם — לא הבעלים ולא הדיירים הקודמים. יתרה מזו, סביב המסגרת נראו סימני תיקון: מישהו סגר אותו בכוונה, בדייקנות ובמאמץ.
כשטום האיר בפנס דרך החריץ שבין הקרשים, האוויר שבקע מבפנים היה קר — כאילו מאחורי החלון לא גינה, אלא מרתף. הוא הציץ פנימה — והבין שזה לא קיר חיצוני. מאחורי החלון נפתח חדר נוסף. חושך, טפטים ישנים, ומשהו מתכתי שנצנץ על הרצפה.
הם החליטו להסיר כמה קרשים. כשהם תלשו את הראשון, זרם של אבק וריח עובש מילא את החדר. ומאחורי הקרש השני הבזיק לרגע השתקפות — כאילו מישהו עמד שם והזיז את עצמו.
אחד מהם האיר לשם באינסטינקט, אבל אלומת האור פגעה בריק. שום תנועה. רק מראה ישנה שנשענה על הקיר, ובה השתקפות עמומה של החדר שבו הם עצמם עמדו.
"אולי מעבר?" — אמר אחד בשקט. טום הניד בראשו, ממשיך להביט בפתח. על הקיר הפנימי נראה פיסת נייר, ממוסמרת. הוא הושיט יד — ולא הגיע. אז השני הביא שפכטל כדי להרים עוד את הקרש.
וברגע שנגע בשפה, בעומק החדר משהו נפל בנקישה עמומה. שלושתם קפאו במקומם. הדממה הייתה סמיכה כל כך, שאפשר היה לשמוע את הנשימה שלהם.
טום פסע צעד לאחור, הביט בציור שעמד כעת ליד הקיר — וכמעט שהפיל את הפנס.
האישה שעל הבד כבר לא הביטה אל החלון. מבטה הופנה עכשיו ישר אליהם.
