הרכבת נוסעת כבר שעתיים.
בעלי גלל חדשות, אני קראתי ספר — הזמן חלף בנחת.
עד שהיא התיישבה מולנו.
צעירה, בולטת, בג׳ינס קצרים וחולצה לבנה, שיער אסוף בקלילות.
חייכה — לא אלינו, לעצמה, אבל יותר מדי במכוון.
בהתחלה לא שמתי לב.
עד שהבחנתי שבכל פעם שבעלי מרים מבט, היא “במקרה” עושה משהו דרמטי — מסדרת שיער, מוציאה מראה, מתכופפת ומרימה את הברך קצת גבוה יותר, צוחקת אל החלל.
הוא ניסה לא להסתכל, אבל ראיתי שזה מביך אותו.
אותה — לא.
באיזשהו רגע הוציאה גלוס, פתחה לאט את המכסה, ובוהה בדיוק לכיוונו — התחילה לצבוע את שפתיה.
כמו בסרט.
כאילו אני לא יושבת ממש לידו.
רק הסתכלתי.
בלי מילה.
והבנתי: התגובה הטובה ביותר היא לא צעקה — אלא קור רוח.
נשמתי לאוזנו, אחזתי בידו, והבטתי ישירות בעיניה של הבחורה, בקול מספיק ברור כדי שישמעו:
— מותק, אל תשכח שלך יש אלרגיה לבשמים. בעיקר לאלה שמריחים כמו קוקוס זול.
שתיקה נפלה בקרון.
הבחורה הורידה לאט את השפתון.
לחייה האדימו קלות.
בעלי מצמץ וניסה להחניק חיוך.
אני הידקתי את אחיזתי בידו וחזרתי לספר שלי.
היא פנתה אל החלון ולא הביטה אלינו יותר.
אפילו פעם אחת.
הרכבת המשיכה להתנועע ברכות, ואני הרגשתי שלווה שלא הרגשתי מזמן.
כי הבנתי: לפעמים כדי להגן על מה ששייך לך, לא צריך לצעוק — מספיק להזכיר למי באמת שייכת הביטחון.
