במשך שנים, ליאם אהב את אקווריום הדגים שלו. הוא היה גאוותו ושמחתו — מרכז הסלון הזוהר, מלא בדגים צבעוניים ומסננים מבעבעים. אבל אז התחיל לקרות משהו מוזר.
לא משנה כמה פעמים הוא ניקה אותו, המים הפכו עכורים תוך כמה ימים. לא רק עכורים — סמיכים, כמעט שמנוניים, עם ריח קלוש שנדבק באוויר. הוא החליף את המסננים, שפשף את הזכוכית, אפילו קנה חצץ וקישוטים חדשים. שום דבר לא עזר.
אשתו הקניטה אותו על האובססיה שלו, אבל ליאם לא יכול היה להרפות. הוא טיפל באקווריומים כל חייו, וידע שזה לא נורמלי. באחד הלילות, לאחר עוד סבב ניקוי מתסכל, הוא ישב בחושך והביט באקווריום. אז הוא הבחין בזה.
הדגים לא שחו ליד הקרקעית. הם ריחפו בחרדה ליד פני השטח, ונמנעו מפינה מוצלת אחת. הצמחים באותו מקום קמלו, ועליהם השחירו.
נחוש למצוא את הסיבה, ליאם רוקן את האקווריום לחלוטין. כשהמים נסוגו, משהו יוצא דופן נגלה לעיניו מתחת לחצץ. הוא שלח את ידו פנימה, והוציא קופסת פח קטנה וחלודה, לא גדולה יותר מכף ידו.
בלב פועם, הוא פתח אותה. בתוכה, עטוף בבד רקוב, היה תליון. הוא ניקה את הלכלוך וחשף תמונה דהויה של אישה צעירה מחייכת. מתחתיה היה פיסת נייר, והדיו היה בקושי קריא: "היא צופה מהמים".
ליאם, שהשתתק, השליך אותו על השולחן. באותו לילה, הוא חלם על פנים חיוורות המביטות בו מבעד לזכוכית, שפתיים נעות בשקט, עיניים פקוחות לרווחה ולא ממצמצות. כשהתעורר, התליון היה שוב בתוך האקווריום — אף על פי שהוא נשבע שהשאיר אותו בחוץ.
למחרת בבוקר, המים היו שוב עכורים.
שבוע לאחר מכן הם מכרו את האקווריום. הזוג שקנה אותו? הם החזירו אותו כעבור כמה ימים, וסירבו להסביר מדוע.
