ג'יימס חי לבד, בבית קטן בקצה העיר.
בן לווייתו היחיד היה כלב בשם מולי — חכמה, עדינה וקצת מוזרה.
מאז שאימץ אותה, מולי הייתה תמיד לצידו: הלכה אחריו, ישנה ליד מיטתו, ושמחה בכל פעם שחזר הביתה.
אך בשבועות האחרונים ג'יימס הבחין במשהו מוזר.
בכל יום, בדיוק באותה שעה — בסביבות חמש אחר הצהריים — מולי ישבה ליד חלון הסלון ובהתה החוצה.
לא נבחה, לא זזה.
רק ישבה, מביטה בריכוז לנקודה אחת.
בהתחלה לא ייחס לכך חשיבות.
חשב שאולי זה חתול של השכנים או ילדים שמשחקים בחוץ.
אבל הימים חלפו, והתנהגותה לא השתנתה.
מולי ישבה יותר ויותר זמן ליד החלון — לפעמים שעה שלמה — כאילו חיכתה למישהו.
יום אחד החליט לבדוק מה יש שם.
ניגש לחלון, הביט החוצה — כלום.
רק בית ישן ממול, נטוש כבר שנים, עם חלונות סגורים ולבן מתקלף.
אבל לשם בדיוק הביטה מולי.
למחרת ראה אותה שוב באותו מקום.
הוא צילם את הכיוון שאליו הביטה והגדיל את התמונה.
בתמונה, בקומה השנייה של הבית שממול, נראה צל.
דמות — מעורפלת, אבל אנושית.
ג'יימס קפא. הבית הזה עמד ריק כבר למעלה מעשר שנים.
בערב, כששקעה השמש, ניגש שוב לחלון.
מולי ישבה שם.
פתאום נהמה — נמוך, ארוך, כאילו ראתה משהו.
ג'יימס הביט החוצה — והפעם גם הוא ראה.
באותו חלון ממול נדלק אור חלש.
למחרת בבוקר הלך לשם.
דלת הבית הייתה פתוחה מעט.
בפנים — אבק, קורי עכביש, שקט מוחלט.
בקומה השנייה, ליד אותו חלון, עמדה כורסה ישנה.
עליה — תמונה.
בתמונה נראו גבר, אישה ו… כלב, בדיוק כמו מולי.
מתחת לתמונה — תאריך מלפני שלושים שנה.
ג'יימס לקח את התמונה ויצא.
כשחזר הביתה, מולי כבר לא ישבה ליד החלון.
היא ניגשה אליו, הניחה את ראשה על ברכיו ונאנחה בשקט.
מאז היא כבר לא מביטה לשם.
וג'יימס עד היום לא יודע על מי היא חיכתה — על בעליה הקודם, או על מי שעדיין חוזר לאותו בית ישן, שהיה פעם ביתה.
