סופיה הייתה רגילה להיות במרכז תשומת הלב.
צעירה, אלגנטית, בטוחה בעצמה — היא אהבה כשמסתכלים עליה.
חמותה, אוולין, הייתה ההפך הגמור — צנועה, רגועה, בת דור שבו זוהר נחשב למיותר.
הן הגיעו יחד לערב צדקה.
סופיה בשמלה ארוכה ונוצצת בצבע שמפניה, אוולין בלבוש פשוט בצבע קרם ועגילי פנינה.
הניגוד ביניהן היה בולט.
בהתחלה הכול זרם בצורה מושלמת.
נאומים, ארוחה, מחיאות כפיים.
ואז, אחרי כוס יין, סופיה הרשתה לעצמה בדיחה.
— אוולין — אמרה בקול רם — הגיע הזמן לרענן את המלתחה שלך! או שאת פשוט שומרת על קו וינטג’ עקרוני?
הסועדים צחקו.
מישהו השתעל.
אוולין רק חייכה ואמרה בשלווה:
— אולי אני פשוט מחכה שהאופנה תחזור אליי.
סופיה חייכה בזלזול, ולא אמרה עוד מילה.
הערב נמשך.
כעבור שעה הכריז המנחה על מכירה פומבית צדקה:
“הערב אנחנו מגייסים תרומות לקרן סיוע לנשים נפגעות אלימות.”
פתאום אוולין קמה.
עלתה לבמה ולקחה את המיקרופון.
סופיה הביטה בבעלה בהפתעה.
— לא תכננתי לדבר — פתחה אוולין — אבל אני רוצה לתרום משהו.
היא הורידה מחרוזת פנינים מצווארה.
— המחרוזת הזו הייתה שייכת לאמי. היא ענדה אותה כשהייתה אחות בבית חולים צבאי. היא מזכירה לי שיופי איננו הבגדים. זה מה שאת נושאת איתך כשסביבך יש רק כאב.
באולם שררה דממה.
אוולין מסרה את המחרוזת למארגנים, קדה קלות וחזרה לשולחן.
מחיאות הכפיים היו חזקות וארוכות.
אבל סופיה לא מחאה כפיים.
היא ישבה ובהתה בצלחתה, לחייה בוערות.
אוולין, שהתיישבה לצידה, אמרה בשקט:
— וינטג’ זה לא על בגדים, יקירתי. זה על מה ששרד את הזמן.
