היא חזרה הביתה במפתיע — הפגישה בעבודה בוטלה.
המפתח הסתובב במנעול, והבית קיבל אותה בשקט.
רק מוזיקה שקטה נשמעה מאחת החדרים.
היא נכנסה למסדרון והניחה את התיק.
על השולחן — שתי כוסות קפה.
אחת מהן עוד חמה.
ואז שמעה קולות.
צחוק גברי — הצחוק שלו, זה שפעם גרם ללב שלה לעצור.
וצחוק נשי — זר, צלול, קרוב מדי.
— כן, — אמר, — היא טובה, פשוט… לא כמו דוגמנית.
האישה לידו צחקה.
והוא צחק איתה.
היא עמדה ליד דלת חדר השינה.
השמש זרחה על הקיר, אבק ריחף באוויר,
ומשהו בתוכה נשבר.
היא פתחה את הדלת.
הוא ישב על המיטה, יחף, בחולצה, עם הטלפון לצידו.
לידו ישבה אישה צעירה, שערה פזור, והיא חייכה.
הוא לא שם לב אליה מיד.
והיא לא אמרה מילה.
היא פשוט נכנסה.
ניגשה לשולחן, שם היה הטלפון,
ולחצה על כפתור השיחה.
על המסך הופיע השם של המאהבת.
היא הסתובבה אליו ואמרה בשקט, כמעט בלחישה:
— תגיד לה שה“טובה” יודעת איך ללכת יפה.
הוא קפץ, החוויר, ניסה לומר משהו,
אבל היא כבר צעדה לעבר הדלת.
בלי צעקות, בלי דמעות,
רק עם עמידה של אישה שנזכרה פתאום מי היא.
הוא רץ אחריה, יחף, מבולבל.
ובחדר נשארה השנייה —
יושבת בשתיקה, לא יודעת מה לעשות עם ידיה.
והשמש המשיכה ליפול על הרצפה,
בהירה ואכזרית,
כמו האמת שכבר אי אפשר להתעלם ממנה.
