ג'סיקה עברה זה עתה לדירתה הראשונה. הכסף היה דל, ולכן היא חיפשה באינטרנט רהיטים יד שנייה. כך היא מצאה אותו: ספה מפנקת, גדולה מהרגיל, מעט בלויה אך עדיין יפה, שנמכרה במחיר זעום. המוכר התעקש שהוא פשוט "צריך להיפטר ממנה".
נרגשת מהמציאה, ג'סיקה סחבה אותה לסלון שלה. היה לה ריח קלוש של אבק, אבל היא חשבה שניקוי טוב יפתור את הבעיה. באותו לילה היא התכרבלת עליה עם שמיכה, גאה בבית הקטן והנעים שלה.
אבל למחרת בבוקר, היא הבחינה במשהו מוזר. הכריות היו מעט עקומות, כאילו מישהו ישב שם בזמן שהיא ישנה. היא לא התייחסה לזה. אולי היא זזה בשנתה.
כמה ימים לאחר מכן, היא החלה לשמוע רעשים. גירוד קל, רשרושים קלים, שתמיד הגיעו מהספה. ג'סיקה הניחה שזה עכבר שזחל פנימה. נחושת בדעתה לטפל בזה, היא פתחה את רוכסן הכריות והציצה פנימה עם פנס. כלום.
הרעשים התחזקו בלילה. לפעמים היא הייתה בטוחה שהיא שומעת נשימות.
לבסוף, ערב אחד, היא החליטה לפרק את כל הספה. היא הסירה את הכריות, פתחה את הריפוד שמתחת — וקפאה.
בתוך המסגרת החלולה היה מכורבל ילד. רזה, חיוור, עיניו הגדולות מצמצו באור הפנס שלה. בהתחלה הוא לא דיבר. הוא רק הביט, מבועת.
כשהיא התקשרה למשטרה, האמת יצאה לאור. הילד ברח מבית אומנה במרחק קילומטרים משם והסתתר בתוך הספה כשהבעלים המקורי מכר אותה. הוא נשאר שם, שקט, ניזון משאריות מזון, זז רק כשהדירה הייתה שקטה.
ג'סיקה מעולם לא ישבה שוב על הספה הזאת.
ולפעמים, כשהיא נזכרת באותן לילות ראשונים, היא לא יכולה שלא לתהות — כמה פעמים הוא היה במרחק סנטימטרים ספורים ממנה, צופה בה בזמן שישנה?
