זה היה ערב קיץ זהוב כשמשפחת מילר הבחינה בהמולה בקצה החווה הקטנה שלהם. אבק עלה מהדרך העפרית, ודרך האבק צלע סוס חום, כשהוא מקפץ בכבדות. מאחוריו, גבר במכנסי ג'ינס בלויים נאבק להרגיע אותו.
מבלי לחשוב, מר מילר רץ לעזור. בתו המתבגרת הביאה מים, ואשתו אספה שמיכות. יחד, הם שכנעו את החיה להיכנס לאסם, חבשו את רגלו בעדינות והרגיעו את הסוס הרועד כדי שינוח.
הזר הודה להם בשקט. הוא נראה עייף, שזוף מהשמש, ומבוגר מגילו. בני משפחת מילר הניחו שהוא פועל בחווה נודדת או אולי נווד. בכל זאת, הם הציעו לו ארוחת ערב בשולחן המטבח שלהם.
מעל מרק ולחם, הוא דיבר מעט, רק הקשיב לסיפוריהם על קשיי הקציר, על העלות הגבוהה של המזון, ועל החשש שלהם לאבד את החווה אם תבוא עוד בצורת. הוא הנהן, כמעט כאילו הבין את משקלן של כל מילה.
כשהלילה התארך, הוא התעקש לישון ברפת ליד הסוס. בני הזוג מילר לא התווכחו.
בבוקר, הסוס היה חזק יותר, והאיש התכונן לעזוב. הוא הודה להם שוב, והבטיח שלא ישכח את טוב לבם. בני הזוג מילר חייכו בנימוס, בטוחים שלא יראו אותו שוב.
אבל כעבור שבועיים, הגיע שיירת משאיות. מודדים נכנסו לשטח, ואחריהם אותו האיש — רק שהפעם הוא לא לבש ג'ינס בלויים, אלא חליפה מהודרת.
בני הזוג מילר הביטו בו בתדהמה כשהוא הציג את עצמו כראוי. הוא לא היה נווד. הוא היה בעל אדמות עשיר שהחזיק בבעלותו אלפי דונמים ברחבי המחוז — כולל האדמה שעליה עמד החווה שלהם.
"טוב לבכם הציל את הסוס שלי", הוא אמר בנחישות. "עכשיו אני רוצה להחזיר לכם את הטובה".
באותו בוקר הוא מסר להם מסמכים — שטר הבעלות על החווה שלהם, חתום, נקי מכל שעבוד.
בני משפחת מילר בכו, כשהבינו את האמת. לפעמים הזר שיושב ליד שולחנך אינו מי שאתה חושב שהוא. ולפעמים, מעשה החמלה הקטן ביותר יכול להחזיר לך מתנה שגדולת ממנה אין לתאר.
