הבוקר היה קר ומהיר. אנשים מיהרו לעבודה, מכוניות חלפו ברחובות מבלי לשים לב להולכי הרגל הבודדים. אלכס, בחור צעיר עם אוזניות, צעד במהירות לעבר המשרד, מביט בשעונו שוב ושוב — הוא איחר לפגישה חשובה. כל שחשב עליו היה רק להספיק.
אבל במעבר הבא, ממש לפניו, עמדה אישה מבוגרת עם מקל הליכה. הרמזור כבר הבהב בירוק, והנהגים החלו לצפור בחוסר סבלנות. הזקנה עשתה צעד מהוסס קדימה — ואז נעצרה. אלכס הביט בשעון בעצבים, אחר כך בכביש — ובמקום לעקוף אותה כמו כולם, הסיר את האוזניות וניגש אליה.
— תני לי לעזור לך, — אמר בעדינות והושיט את ידו.
היא חייכה — עייפה, אבל בכנות.
— תודה, בני. היום לא יום קל בשבילי.
הם הלכו לאט, צעד אחר צעד. המכוניות חיכו, כמה צפצפו, אבל אלכס לא מיהר. כשהגיעו לצד השני, הוציאה האישה מעטפה קטנה מתיקה והושיטה לו.
— קח, בבקשה. זו רק… תודה קטנה.
הוא רצה לסרב, אבל היא התעקשה:
— לא עכשיו, תפתח אחר כך.
אלכס הכניס את המעטפה לכיס, נופף לה והמשיך לרוץ, בלי לייחס לכך חשיבות.
רק בערב, בבית, נזכר בה. בפנים הייתה תמונה ישנה — זוג צעיר על רקע אותה העיר, רק לפני שנים רבות — ופתק קטן:
״פעם, כאן, מישהו עזר לי לחצות את הכביש. האיש הזה נהיה בעלי. אינני יודעת מה מצפה לך, אבל טוב לב תמיד חוזר.״
בגב התמונה היה מספר טלפון ושם: “Elizabeth Clark.”
אלכס הביט זמן רב בתמונה, ואז חייג. קול נשי ענה:
— ידעתי שתתקשר.
כך התחילה היכרות ששינתה את חייו חודשים ספורים לאחר מכן — כי אותה אישה התבררה כאִמה של הבחורה שאותה עמד לפגוש בקרוב.
