הנה הייתה מסוג האנשים שלא יכלו לעמוד בפני מציאה. כשראתה מראה עתיקה במכירת חצר בסוף השבוע, היא ראתה קסם במקום שבו אחרים ראו שריטות וזכוכית מעורפלת. תמורת עשרה דולרים, היא הייתה שלה.
היא ניקתה אותה ותלתה אותה במסדרון, מרוצה מכך שהיא נראה כמאיר את החלל הצר.
אבל תוך כמה ימים, היא הבחינה במשהו מוזר.
כשהיא עברה לידו, היא ראתה לפעמים צורות מטושטשות בהשתקפות — כיסא שלא היה שלה, וילונות שלא היו שלה, אפילו צל של מנורה. בהתחלה, היא האשימה את המראה הישנה והעקומה. עם זאת, התמונות הטרידו אותה.
לילה אחד, היא צילמה את המראה עם הטלפון שלה, בתקווה להוכיח לעצמה שזה רק דמיונה. אבל כשראתה את התמונה, בטנה התכווצה. מאחורי השתקפותה, תמונה של חדר אחר נראתה ברורה מתמיד.
מדפי ספרים. שולחן. טפטים כבדים. אף אחד מהדברים האלה לא היה שייך לבית שלה.
היא כמעט לא ישנה באותו לילה.
למחרת בבוקר, האנה החליטה לחקור את העניין. היא התקשרה למוכר, קשיש שפינה את עזבונו של אביו המנוח. כשהיא תיארה את ההשתקפויות המוזרות, הוא צחק.
"יש לך מראה דו-כיוונית", הסביר. "אבי היה נגר. הוא השתמש בלוחות מראה ישנים כדי לבנות רהיטים. המראה הזו הייתה תלויה מול ארון אחסון. אם תסתכלי מקרוב, תראי שהיא לא רק זכוכית — היא מורכבת משכבות. מה שאת רואה זה את ההטבעה הדהויה של החלק האחורי הישן שמתחת".
הנה בדקה את המראה שוב, ואכן, בתאורה הנכונה, היא יכלה לראות את קווי המתאר של הטפט הישן והריהוט שנלחצו לתוך הכסף המזדקן.
זה לא היה עולם אחר. זה לא היה רוח רפאים. זו הייתה היסטוריה — שנלכדה בשכבות הזכוכית הישנה, כמו נגטיב צילום שלא דהה לעולם.
בהקלה, האנה צחקה על עצמה. עם זאת, היא עדיין שמרה את המראה. ובכל פעם שאורחים עצרו להתפעל ממנה, היא חייכה ונתנה להם לתהות, לרגע, מה הם באמת רואים.
