האוטובוס היה צפוף. שעת ערב, אנשים עייפים, עצבניים, חלק מחזיקים שקיות, אחרים טלפונים, כולם רק מנסים לא לדרוך זה לזה על הרגליים. אנה, שחזרה מהעבודה, הצליחה סוף־סוף להיכנס, אחזה במעקה וספרה בלבה את התחנות עד הבית.
כעבור כמה דקות האוטובוס עצר, הדלתות נפתחו, ונכנסה אישה מבוגרת. שיער אפור, מעיל מסודר, תיק בידה. נראתה עייפה, אבל עמדה זקופה ובכבוד. האנשים סביבה העמידו פנים שלא ראו — תמונת ערב רגילה.
אנה נאנחה וקמה.
— בבקשה, שבו, — אמרה.
האישה חייכה בהכרת תודה, התיישבה ואחרי רגע אמרה בשקט:
— תודה. את מזכירה לי בחורה… שגם היא פעם ויתרה לי על מקום. רק שאז לא הייתי נראית כמו היום.
אנה חייכה, אבל הרגישה משהו מוזר — כאילו יש למילים האלה משמעות.
— באמת? — שאלה בסקרנות.
האישה הנהנה.
— כן. נסעתי אז באותו קו. בכיתי. איבדתי את הארנק, לא ידעתי איך אגיע הביתה. ואז בחורה צעירה ניגשה, ישבה לידי, נתנה לי כסף ואמרה: "הטוב תמיד חוזר."
חום מילא את ליבה של אנה. היא נזכרה — אותו בוקר, אותו אוטובוס, אותה אישה. אז הייתה בת עשרים ושתיים, ופשוט עזרה, בלי לצפות לדבר.
היא הביטה באישה שלצידה — אותה יציבה, אותו מבט. ואז האישה חייכה ואמרה:
— והנה, הטוב חזר שוב.
בתחנה הבאה האוטובוס האט. אנה עזרה לה לרדת, ולפני שעזבה, נגעה האישה קלות בידה.
— תודה שוב. את לא מבינה איך מחווה קטנה יכולה להחזיר אמונה באנשים.
כשנסגרו הדלתות, אנה הביטה זמן רב דרך החלון — וחשבה איך לפעמים החיים מחזירים בשקט את כל מה שנתנו לאחרים.
