לילי בת השש אהבה לצייר. כל יום היא מילאה דפים בבתים צבעוניים, פרחים ומשפחות מצוירות. אבל באחד הימים, היא הביאה לאמה ציור שגרם לה לעצור לרגע.
זה היה דיוקן של גבר. לא סקיצה מצוירת, אלא ציור מפורט — עם עיניים חדות, חיוך רחב ושומה ליד הסנטר. מפורט מדי לילדה בגילה.
"מי זה, מתוקה?" שאלה אמה, מנסה להישמע אדישה.
"החבר שלי", אמרה לילי בפשטות. "הוא מדבר איתי".
אמה התייחסה לזה כאל דמיון. ילדים ממציאים חברים למשחק, אמרה לעצמה. אבל אז הופיעו עוד ציורים. אותו גבר, שוב ושוב. לפעמים הוא עמד ליד החלון. לפעמים הוא החזיק את ידה של לילי. לפעמים הוא היה בתוך הבית.
מודאגת, אמה הראתה את הציורים לבעלה. אף אחד מהם לא זיהה את האיש. הם צחקו במבוכה והחליטו שזו רק תקופה. אבל מאוחר בלילה, היא תפסה את לילי לוחשת בפינת החדר שלה, כאילו מישהו מקשיב.
ואז, בערב גשום אחד, נשמעה דפיקה בדלת הכניסה.
אמה פתחה את הדלת ומצאה זר על המרפסת. רטוב כולו, מחייך בנימוס. ולבה כמעט נעצר — השומה, העיניים, החיוך. זה היה האיש מהציורים של לילי. "אני חושב שאני אבוד," הוא אמר ברכות. "אבל הבת שלך מכירה אותי."
אמה טרק את הדלת, רועדת, מחבקת את לילי בזרועותיה. כעבור דקות ספורות, כשהמשטרה הגיעה, המרפסת הייתה ריקה. לא היו עקבות בבוץ. לא היה זכר לאיש.
הציורים פסקו לאחר מכן. אבל לפעמים, לילי עדיין מביטה בחלון בחיוך קל, כאילו היא יודעת שהוא שם בחוץ… מחכה.
