זה היה יום רגיל, כמו מאות אחרים.
האוויר החמים בסופרמרקט התערבב בניחוחות מאפים, קפה וחומר ניקוי.
אנשים מיהרו; מישהו רטן על המחירים, מישהו פיהק ובחן את הטלפון.
התור לקופה התקדם לאט, עם שיחות בשקט ורשרוש שקיות.
היא עמדה אחרונה. צעירה, בהיריון, עם בטן עגולה ופנים עייפות.
זיעה נצצה על מצחה — מהחום, או מהחרדה.
על המסוע הונחו הדברים הכי רגילים: לחם, חלב, מעט פירות וגרביים לתינוק.
הקופאי עבר על המוצרים באופן מכני, עד שנשמע צליל חרישי — תשלום נדחה.
— תנסו שוב, — אמרה בקול רועד.
— שגיאת תשלום, — ענה הקופאי והביט במסך.
— אולי… חלקית? — הוסיפה בלחש, והקול נשבר.
התור מאחוריה השתתק.
רק מישהו השתעל במבוכה.
היא פתחה את הארנק, ספרה מטבעות, ופתאום דמעות הציפו את עיניה.
— סליחה… אני… כנראה אשאיר חלק, — אמרה והסיטה את התפוחים והגרביים.
ידיה רעדו. על פניה — מבוכה ובושה.
הקופאי, בחור צעיר כבן עשרים וחמש, קפא לרגע.
הוא הביט בה, אחר כך במוצרים, ושוב במסך.
ואמר בשקט:
— רגע אחד.
הוא שלף את הארנק שלו, הוציא שטר, ובלא להביט בתור הצמיד את כרטיסו למסוף.
— הכול שולם, — אמר כאילו לא קרה דבר מיוחד.
היא הרימה עיניים, שפתיה רעדו.
— למה עשית את זה? — לחשה.
הוא חייך.
— אמא שלי תמיד אמרה: אם אתה יכול לעזור — תעזור. אל תחכה לתודה.
היא שתקה.
דמעות זלגו על לחייה, אבל לא היה בהן לא כאב ולא בושה — רק תודה שקטה.
התור המשיך לשתוק.
מישהו הסיט מבט, מישהו חייך.
והבחור חזר לסרוק מוצרים, כאילו לא אירע דבר.
אבל האוויר בחנות השתנה.
חמים, חי.
כאילו מישהו הדליק אור — לא אור חשמל, אלא אור אנושי.
