בערב, בבניין מגורים גדול, לפתע כבתה החשמל. האור כבה בכל הקומות, המעליות נעצרו, ואנשים ברחו בבהלה אל גרמי המדרגות. כעבור כמה דקות נקראו צוותי חילוץ — במעלית אחת היו לכודים אנשים.
הצוות הגיע במהירות: פנסים, כלי עבודה, כפפות כבדות. הם סגרו את הכניסה. מלמטה נשמעו קולות — מישהו דפק, מישהו קרא לעזרה. השכנים התקבצו ליד פיר המעלית והקשיבו במתח. "יש שם ילדים! אני שומעת בכי!" צעקה אישה.
דלתות המתכת ננעלו בחוזקה. המחלצים עבדו בתיאום: אחד האיר, השני החדיר מוט ברזל לחריץ, והשלישי הכין את ציוד הבטיחות. לבסוף הצליחו לפתוח חריץ צר — ומתוך החשכה עלה ריח של טחב ומשהו מוזר, כמו ריח של מרתף. הקולות השתתקו.
אחד המחלצים קרא:
— היי! אנחנו באנו לעזור!
שקט. רק גרוד קל נשמע. הם הרחיבו את הפתח, ובאור הפנסים הופיעה צללית כהה. כולם קפאו במקומם.
מתוך המעלית לא הביטו בהם בני אדם. בפינה, מכורבלים יחד, ישבו… גורים. שישה כדורי פרווה קטנים, מכוסים באבק וקורי עכביש. הם רעדו ויללו חרש — אבל היו בחיים.
ההמון עצר את נשימתו. האישה שנשבעה ששמעה "בכי של ילדים" כיסתה את פניה בדמעות: השמיעה שלה לא הטעתה אותה — רק שזה לא היו ילדים, אלא גורים קטנים.
אבל השאלה העיקרית נותרה פתוחה: איך הם הגיעו לשם? המעלית עמדה בין הקומות, הדלתות היו סגורות מבפנים, ואיש בבניין לא ידע על הגורים.
המחלצים הוציאו אותם בזהירות בזרועותיהם, עטופים בשמיכות. הגורים מיד שלחו ידיים קטנות לאור ולאנשים, כאילו הבינו שנמצאו ברגע האחרון.
כעבור כמה ימים התבררה האמת: דיירת מהקומה העליונה החזיקה בסתר כלבה שהמליטה במחסן. מחשש לתלונות השכנים, היא החביאה את הגורים במעלית, מתוך כוונה "לקחת אותם אחר כך". רק שבגלל תקלה בחשמל — הם ננעלו שם.
הסיפור התפשט בכל השכונה. חלק גינו את האישה, אחרים שמחו שהגורים שרדו. אבל כולם הסכימו על דבר אחד: המחלצים שיצאו "להציל אנשים מהמעלית", הצילו לבסוף להקה קטנה — וזה היה חשוב לא פחות.
מאז אפשר היה לראות אותם שוב ליד הבניין: הגורים רצו בחצר, והשכנים אמרו בחיוך — "הבית שלנו מוגן עכשיו על ידי יחידת הכלבים של המעלית."
