ראיתי אותו לראשונה בקיץ — ביום שבו השמש המסה את האספלט, והאוויר הריח מדשא קצור וגדרות חמות.
הוא עמד ליד ביתו, בחולצה דהויה, וקשר בזהירות ערימה של עיתונים ישנים. נראה היה שהוא מכין אותם למוזיאון, לא לפח.
שכניו קראו לו מוזר. אמרו שהוא לא זורק כלום.
בקבוקים מפלסטיק, פקקים, קרטונים — הכול מסודר בקופסאות, עם תוויות: 2016, אביב 2018, מכתבים ישנים.
שאלתי אותו פעם — למה. הוא חייך ואמר:
— שום דבר אינו אשפה, אם זוכרים למה הוא נוצר.
בתוך הבית שרר שקט. מהחלון הפתוח למחצה עלה ריח של נייר, עץ ישן ומשהו נוסף — כמעט לא מורגש, ריח הזמן.
על המדפים עמדו צנצנות עם כפתורים, גומיות, חתיכות בד. בפינה — קופסאות עם כיתובים: מאמא, בית ספר, ימי חורף.
הוא אמר שכל דבר הוא עקבה, ולזרוק אותו זה כמו למחוק חלק מהחיים.
הקשבתי וחשבתי: אולי הוא פשוט לא מסוגל לשחרר את העבר.
השנים עברו.
הבית הזדקן, הצבע התקלף, אך הוא המשיך לסדר את ה"זבל" בשורות מסודרות.
השכנים צחקו, חלק התלוננו — שיום אחד יהפוך את המקום למחסן. והוא רק הנהן ואמר:
— הכול יועיל יום אחד, אתם רק לא יודעים מתי.
יום אחד עברתי ליד וראיתי קהל בחצר.
מצלמות, מיקרופונים, שלטים. התקרבתי — העיר הכריזה על תחרות לפרויקט המחזור הטוב ביותר.
הוא הציג את האוסף שלו — לא סתם גרוטאות, אלא מיצב שלם בשם עשר שנים בלי זבל.
כל בקבוק, כל פיסת נייר היו חלק מסיפור: כאן על ילדות, שם על אהבה, במקום אחר על אובדן.
הכול מתויג, מנוקה, והפך לאמנות.
האנשים עמדו בדממה.
חלקם בכו.
הם לא ראו אשפה — אלא חיים של אדם, שנשמרו בתוך הדברים שאנחנו רגילים לזרוק.
שבוע לאחר מכן, יצירתו הופיעה בכל החדשות.
הוא קיבל הצעה לשיתוף פעולה עם המוזיאון העירוני ומענק לפרויקט בשם אקולוגיית הזיכרון החדשה.
כשחזרתי אליו שוב, קיבל אותי באותו חיוך ואמר:
— אתה רואה? רק צריך לדעת לא לזרוק.
השמש זרחה דרך החלון, האור נשבר על הזכוכית, ונראה היה שכל האוויר מלא אור וסיפורים.
