הלוויה הייתה שקטה. גשם דק ירד, טיפות נקשו על המטריות השחורות, והמוזיקה העצובה נשמעה חנוקה, כאילו מרחוק. איימי עמדה ליד הארון, ידיה משולבות — היא לא בכתה, רק הביטה בנקודה אחת. בעלה נהרג פתאום: תאונה, ברגע אחד, בלי סיכוי להצלה.
היא לא האמינה. הכול נראה כמו חלום, שבו הפנים והקולות מיטשטשים. סביבה עמדו חברים, שכנים, עמיתים. הקולות התמזגו עם רעש הגשם — עד שעיניה הבחינו במישהו בסוף השורה. גבר. גבוה, עם אותו פנים. אותן עיניים, אותו צלקת ליד השפה, אותה תנועה ביד.
ליבה דפק בחוזקה.
— "לא…" לחשה.
הגבר הבחין במבטה. לשבריר שנייה עיניהם נפגשו — והוא מיד הסיט את מבטו והוריד את המטרייה.
איימי צעדה קדימה, רגליה רעדו.
— "חכה!" קראה, אך רעש הגשם והמון האנשים כיסה על קולה.
כשנגמר הטקס, היא רצה אחריו — אבל הוא נעלם בין המכוניות.
מאוחר יותר, בבית, היא שלפה אלבום ישן. במעטפה שהוסתרה מאחורי תמונות החתונה, מצאה צילום עתיק: בעלה עמד ליד אותו גבר בדיוק. מתחת לתמונה הופיעה מילה אחת בלבד:
"אנחנו."
איימי קרסה על הרצפה, מרגישה שהאדמה נשמטת תחתיה. היא חיה עם אדם שחשבה שהיא מכירה — אך בעצם לא הכירה כלל.
