כשדומיניק חזר לדירתה הישנה של אמו, האוויר שם הרגיש דומם. הכול עמד בדיוק כפי שהשירה: כוס על אדן החלון, כורסה ישנה ליד הטלוויזיה, תמונת המשפחה על הקיר. זמן רב הוא לא העז להתחיל למיין את חפציה. הכול נראה אישי מדי – כאילו הוא נוגע בעבר שעדיין נושם.
הוא התחיל מהארון – ישן, חורק, עם ריח של לבנדר. בפנים היו מונחות בקפידה שמלות מקופלות, קופסה עם כפתורים, אלבום תמונות מצהיבות. אבל בתחתית, מאחורי ערימת סוודרים, הוא הבחין בקופסה מעץ. קטנה, עם דוגמה שחוקה, נעולה במנעול זעיר.
את המפתח הוא מצא מאוחר יותר – בקופסת התפירה שלה, בין הסלילים והמחטים. המנעול נפתח, והמכסה התרומם.
בפנים היו מכתבים. קשורים בסרט כחול. ולמעלה – תמונה של אישה צעירה מחייכת, אוחזת בידו של גבר שמעולם לא ראה.
הוא התיר את הסרט והחל לקרוא. המכתב הראשון תוארך עשרים שנה לפני לידתו.
״יקירי, אני עדיין מחכה. אף אחד לא יודע שאתה קיים. אני שומרת את המכתב שלך כמו נשימה.״
דומיניק קרא, ובכל שורה נחשף בפניו חיים של אמו שלא הכיר. אהבה שנשאה בליבה במשך עשרות שנים.
המכתב האחרון היה קצר.
״לא כתבתי לך את מילתי האחרונה בחיי. אבל אולי בני ידע יום אחד שאהבתי.״
הוא ישב על הרצפה, מחזיק את המכתבים, והרגיש כיצד העבר וההווה מתמזגים לרגע אחד.
כעת הקופסה הזו עומדת בביתו – לא כסוד, אלא כתזכורת לכך שלכל אם יש סיפור שהיא נושאת בליבה עד סופה.
