כשאנה מילר עברה לגור בבית אמו של בעלה, היא ניסתה להיות מנומסת, שקטה, מודה על הכול. חודש שישי להריונה, מדינה חדשה, משפחה חדשה — הכול נראה כמו התחלה חדשה. אבל מהיום הראשון היא הרגישה: היא אורחת, לא רצויה.
אמו של בעלה, מרגרט, הייתה אישה שתלטנית, רגילה לפקד.
— שתעשה לפחות משהו, אם היא חיה על חשבוני, — הייתה אומרת בקול, שאנה תשמע.
כל בוקר אנה קמה לפני כולם. ניקתה את הרצפה, בישלה ארוחת בוקר, כיבסה. בטנה כבר נראתה, אבל מרגרט התעלמה.
— הריון זה לא מחלה, — אמרה בקרירות. — בזמננו נשים עבדו עד היום האחרון.
לוקאס, בעלה, לא התערב. "אל תיקחי ללב, אמא פשוט קפדנית," — אמר. אבל זה לא עזר, כשהיא שמעה כל יום שהיא "טפילה".
יום אחד, אחרי לילה בלי שינה, אנה התעלפה במטבח. מרגרט רק גלגלה עיניים:
— הצגה, כדי לא לעבוד.
למזלה, שכנה שמעה את הרעש והזמינה אמבולנס. בבית החולים הרופאים אמרו לה בבירור: היא צריכה מנוחה. כל מתח מסכן את התינוק. אנה בכתה. היא פחדה לחזור למקום שבו השפילו אותה. אבל הרופא, גבר מבוגר עם קול רך, אמר לה:
— לפעמים את צריכה להגן לא רק על עצמך, אלא גם על מי שבתוכך.
למחרת אנה חזרה הביתה — אבל לא לבד. איתה הגיע גבר בחליפה — עורך דין לענייני משפחה ששכרה בבית החולים. בידיו תיק עבה.
מרגרט לא הספיקה לומר דבר. עורך הדין הציג את עצמו בשקט והניח את המסמכים על השולחן.
— גברת מילר, בביתך גרה אישה בהריון, הרשומה כחוק כאשתו של בנך. לפי החוק, כל לחץ שמסכן את בריאותה נחשב להתעללות נפשית. יש בידינו חוות דעת רפואית ועדויות עדים.
מרגרט החווירה. לוקאס עמד נדהם. עורך הדין דיבר בשקט, אך כל מילה נשמעה כמו פסק דין:
— אם זה יקרה שוב, נאלץ לפנות לבית המשפט.
השתררה דממה. זה הספיק כדי לשנות הכול. מרגרט השפילה את מבטה ושתקה.
אנה דיברה בשלווה, לראשונה בקול בטוח:
— אני לא רוצה מריבה. אני רק רוצה שהילד שלי יוולד בשלום — לא בפחד.
שבוע לאחר מכן ארזה מרגרט את חפציה ונסעה "לבקר חברה". מאז, המילה "טפילה" לא נשמעה שוב בבית ההוא. אנה ילדה בן בריא והתחילה חיים חדשים — בשקט שחיכתה לו זמן רב.
