בערב הובא לבית החולים גבר מחוסר הכרה. מצבו היה קשה: הרופאים מיהרו לחבר אותו למכשירים, הזריקו תרופות ובדקו את המדדים. במסדרון שררה תכונה רבה, ועל האלונקה הגבר נראה כאילו חייו תלויים בחוט דק.
אבל יחד איתו פרצה אל חדר המיון כלב ענק. האחיות חשבו בתחילה שהוא נכנס בטעות, אך עד מהרה התברר — הוא לא רצה לצאת בכוונה. הכלב עמד בדלת, נהם על הסניטרים ונראה כאילו ניסה להרחיק את כולם מהמיטה.
הרופאים התרגזו: "תוציאו את הכלב! הוא מפריע לנו לעבוד!"
אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. הוא התעקש, נתקע ברגליו, השתחרר וחזר שוב לפרוץ לכיוון בעליו. נדמה היה שנאמנותו לא יודעת גבולות.
אך עד מהרה כולם הבחינו בדבר מוזר: הכלב כמעט לא הביט בבעליו. במקום זאת, מבטו היה נעוץ במיטה אחרת — בפינת החדר, שם שכב גבר מבוגר.
האחיות הביטו זו בזו. "אולי הוא פשוט לחוץ?" — שאלה אחת. אחרות נענעו בראשן: "לא… נראה שהוא מרגיש משהו…"
הכלב נשם בכבדות, שרט את הרצפה בכפותיו, והיה מוכן לקפוץ לעבר המיטה השנייה, אך החזיקו אותו. המתח באוויר הלך וגבר. איש לא הבין מדוע הוא מתנהג כך.
ופתאום — את השקט פילח צלצול חד של המוניטורים. המכשיר שאליו היה מחובר הקשיש החל לצפצף באזהרה. האחיות רצו אליו, הרופאים אחזו בציוד.
והכול קרה בדיוק באותו רגע שבו הכלב שוב פרץ קדימה…
