כל יום, אותה דמות הופיעה ברחוב מייפל. גבר בבגדים מרופטים, מעילו בלויה בשרוולים, נעליו בקושי מחזיקות מעמד. הוא נשא שקית ניילון מלאה בשאריות מזון, וכרע ברך בעדינות כשעשרות חתולי רחוב יצאו מהצללים.
ילדים צפו בו מהמרפסות. כמה שכנים הנידו בראשם. "הוא בטח חסר בית", לחשו. "תמיד מסתובב, אף פעם לא עובד, רק מאכיל חתולים". אחרים התלוננו שהוא מושך יותר מדי חתולים תועים.
אבל האיש מעולם לא ענה. הוא רק חייך אל החיות, דיבר אליהן ברכות כשהן התחככו ברגליו וגיחכו. הוא נשאר עד שכל החתולים אכלו, ואז נעלם אל תוך הלילה.
ערב אחד, כשירד שלג כבד והרחובות היו ריקים, אישה צעירה מהשכונה עקבה אחריו. היא לא הצליחה להבין מדוע מישהו שאין לו כלום מבזבז את המעט שיש לו על חתולי רחוב.
היא ציפתה שהוא יתכרבל בסמטה או מתחת לגשר. במקום זאת, הוא הלך בקצב יציב לקצה העיר, עלה בשביל ארוך מוקף בשערי ברזל. בקצהו עמד אחוזה מפוארת.
האישה נדהמה כשראתה אותו פותח את השערים במפתח ונעלם בפנים.
למחרת בבוקר התפשטה השמועה במהירות. "ההומלס" לא היה הומלס כלל. הוא היה מיליארדר מתבודד שבבעלותו מחצית מנכסי העיר — אדם שהיה עשיר יותר מכל אחד אחר בשכונה.
כשנשאל מדוע בחר להאכיל חתולים בבגדים מרופטים במקום לחיות בפאר, הוא נתן תשובה אחת בלבד:
"זה הזמן היחיד שבו אנשים רואים אותי כפי שאני — לא לפי מה שיש לי."
מאותו יום והלאה, הלחישות פסקו. השכנים כבר לא ראו אדם עני בפינת הרחוב, אלא תזכורת לכך שטוב לב לא נמדד בבגדים או בעושר.
