בעיר קטנה החיים זרמו באיטיות ובשגרה. כולם הכירו את כולם, וכל ידיעה קטנה הפכה לנושא שיחה במשך שבועות. אבל יום אחד תפס את תשומת הלב של התושבים מראה מוזר: ליד באר ישנה ונטושה הופיע כלב.
בהתחלה העוברים והשבים לא שמו לב. אך עם כל יום שעבר התברר — זה לא היה מקרי. רועה גרמני גדול לא עזב את המקום, לא ביום ולא בלילה. הוא ילל ארוכות, יללות מלאות כאב, עד שגם האנשים האדישים ביותר נרעדו לשמען. במבטו לא הייתה תוקפנות — רק ייאוש וחרדה.
אנשים החלו ללחוש. חלקם חשבו שאולי גור או חיה אחרת נפלו לבאר. אחרים אמרו שהכלב איבד את גוריו ומרגיש שהם שם. והזקנים הזכירו שמועות ישנות: פעם נחשבה הבאר הזו ל"מקום טמא", ולכן נאטמה לפני עשרות שנים.
אבל ככל שהיללות נמשכו, כך נעשה קשה להתעלם. הילדים הבחינו בו וסיפרו להוריהם. בערב התאספו כמה גברים ליד הבאר. הפנסים רעדו בידיהם, אף שאיש לא הודה שהוא פוחד. הכלב התרוצץ, הביט באנשים ואז לתוך החשכה, כאילו התחנן: "תסתכלו!"
אחד הגברים התקרב והאיר פנימה. הקירות הלחים ירדו לעומק, ובתחתית נצנץ אור קלוש. נראה שמשהו זז שם. כולם קפאו והקשיבו. לפתע — קול חלש, כמעט לא נשמע. לא אנחה, לא רחש — קול אדם.
התושבים הזעיקו את כוחות ההצלה. הם הגיעו בלילה והחלו בירידה. כשהאור האיר את הקרקעית, הכול התבהר: שם, בין ההריסות והבוץ, שכב אדם. בחור צעיר, כמעט חסר חיים, מלוכלך ופצוע. קולו היה חלש כל כך שאיש לא הבין את מילותיו. אבל הכלב החל לילל בעוצמה — וכולם הבינו מיד: זה בעליו.
התברר שהבחור נפל לבאר כמה ימים קודם לכן, כש
