החום היה כזה שהאוויר רעד. תיירים שוטטו באיטיות בשבילים, צילמו, קנו קוקוסים. אֶמה אחזה בטלפון, מנסה למצוא קליטה — איפשהו בין עצי הדקל האינטרנט חי חיים משל עצמו. השמש צרבה, והזיעה נצצה על עורה.
היא התיישבה על מעקה ליד מקדש עתיק, הפעילה את המצלמה וכיוונה אותה לעבר קבוצה של קופים. קטנים, חצופים, עם עיניים נוצצות — נראו כמו תושבי עולם אחר: חופשי, פרוע, מאושר.
— תראה את זאת! — אמרה לבחור שלידה. — יש לה מבט כמו לבריסטה ביום שני בבוקר.
תוך שנייה הכול קרה במהירות. הקוף קפץ, חטף את הטלפון מידה — וטיפס על פסל הבודהה. אֶמה צרחה, הבחור צחק. שאר התיירים שלפו מצלמות — המופע התחיל.
— היי! זה שלי! — צעקה אֶמה ומחאה כפיים.
הקוף הביט מלמעלה, הצמיד את הטלפון לחזהו וחייך בבירור. ואז, בכוונה כמעט דרמטית, לחץ על משהו במסך. המצלמה הבזיקה — והקוף עשה… סלפי.
ההמון מחא כפיים. מישהו שרק. המדריך ניסה לפתות אותו עם בננה, אחר זרק אגוזים, שלישי הציע לקנות טלפון חדש. אֶמה עמדה מתחת לעץ, חצי כועסת חצי צוחקת, מביטה למעלה. הקוף דפדף בגלריה שלו — אצבע, פרצוף, זנב, ואֶמה למטה עם פרצוף מעוות.
— ומה עכשיו? — שאל הבחור.
— עכשיו אני רשמית מנהלת התוכן של פרימט, — ענתה בצחוק.
כעבור עשר דקות הקוף ירד למטה. המדריך הגיש לו מנגו — ובתמורה הוא זרק את הטלפון חזרה. המסך נסדק, אבל המצלמה עבדה. אֶמה הסתכלה — בתמונה האחרונה הקוף החזיק את הטלפון, מאחוריו שקיעה, עלים, ואֶמה שמביטה כלפי מעלה.
היא לא מחקה את התמונה הזו זמן רב. לפעמים הייתה מסתכלת עליה ברכבת התחתית — ומחייכת. היה בה משהו שאי־אפשר לתכנן: מקרה פראי שבו הפסיקה סוף־סוף להיות רק צופה.
כי אם חושבים על זה, הקוף פשוט עשה מה שאנשים לא מעזים: לקח את מה שמבריק, הסתכל על עצמו — והחזיר, מבלי לבקש דבר.
