כשהמשפחה של מרטין ואיימי ריד קנתה את ביתה הקטן בפרברים, הם לא ציפו שחייהם השקטים יהפכו לתעלומה. השכונה הייתה רגועה, השכנים אדיבים, והדבר היחיד שהדאיג אותם היו קולות מוזרים ליד הדלת בלילות.
בהתחלה הם חשבו שאלו דביבונים או חתולי רחוב. אבל בוקר אחד פתחה איימי את הדלת — וראתה שקית מסודרת עם אוכל: לחם, תפוחים ובקבוק מים. בלי פתק, בלי עקבות — רק השקית.
— אולי טעות בכתובת? — הציע מרטין.
אבל למחרת זה קרה שוב.
הם החליטו להתקין מצלמה עם חיישן תנועה. באותו לילה המצלמה הופעלה — והראתה אדם במעיל ארוך ובקפוצ’ון שמתקרב לאט אל הדלת. הוא הניח בזהירות את השקית, הביט סביב ונעלם בחושך.
אי אפשר היה לראות את פניו. פרט אחד בלבד בלט — בידו אחז מקל עם חריטה: “תומאס”.
איימי נזכרה שבעל הבית הקודם סיפר על שכן בשם תומאס — זקן שנפטר לפני כמה שנים. לפי השכנים, הוא גר פעם ממול והיה מביא אוכל לאישה בודדה שגרה בבית הזה.
— אולי אחד מקרוביו ממשיך את המסורת? — אמרה איימי, אך בלבה הרגישה צמרמורת.
הם השאירו פתק ליד הדלת:
“תודה על האוכל. מי אתה?”
למחרת בבוקר השקית שוב חיכתה שם. אך הפעם בתוכה הייתה גם תמונה ישנה בשחור-לבן — גבר עם חיוך חם מחזיק את אותו בית בידיו.
מאחור היה כתוב:
“אל תשכחו את מי שהאכיל אתכם כשהייתם ילדים.”
איימי החווירה. בילדותה משפחתה באמת גרה כאן — היא פשוט לא קישרה את הכתובת לעברה.
הזר המסתורי לא חזר עוד.
אך בכל בוקר איימי מניחה חתיכת לחם ליד הדלת — “למקרה שתומאס עדיין בסביבה.”
