השמש עמדה גבוה בשמיים, האוויר רעד מהחום.
הקיץ היה בעיצומו — עצל, איטי, סמיך כמו דבש.
אנה העמידה את הקומקום, ומריה טיפלה בפרחים ליד הגדר.
הכול היה כרגיל: דבורים זמזמו, התרנגול קרא בחצר השכנים, וחתול שכב על אדן החלון.
רק ברונו לא הגיע לארוחת הבוקר.
בדרך כלל הוא היה הראשון — טופף בכבדות על החצר, נובח בשמחה, עם מבט של טיפש מאושר בעיניים.
אבל הבוקר היה שקט.
שקט מדי.
בהתחלה אנה חשבה שהוא פשוט ישן איפשהו בצל מאחורי המחסן.
אבל אז שמעה קול.
עמום, צרוד — כאילו מישהו נחנק.
לא נביחה. לא יללה. משהו אחר.
אנה קפאה.
מריה הרימה את ראשה מערוגת הפרחים.
ושתיהן הבינו — משהו לא בסדר.
— ברונו! — קראה אנה.
לא נשמע קול.
הקול חזר שוב.
קרוב יותר.
כאילו משהו נע מתחת לאדמה.
הן החליפו מבטים.
אנה צעדה בשביל, העשב הגיע כמעט עד ברכיה.
החום היה סמיך, האוויר רעד, כאילו הטבע עצמו עצר את נשימתו.
ופתאום העשב… החל לנוע בגלים.
לאט. בכובד.
מריה נעצרה ליד הגדר.
אנה הביטה — לא מאמינה לעיניה.
העשב נע — כאילו מתחתיו זוחל משהו עצום.
— מריה… — לחשה.
ובאותו רגע משהו יצא מן העשב.
גוף עבה, מבריק בשמש.
עור עם דוגמה שנראתה מצוירת ממתכת ופחם.
התנועה — חלקה אך כבדה.
נשימה קרה, כמו נשיפת האדמה עצמה.
שתיהן קפאו במקומן.
לבה של אנה הלם בגרונה.
היא ראתה נחשים בעבר, אבל לא כזה.
זה לא היה סתם בעל חיים — זה היה משהו אחר.
הגוף התפתל בעשב, ומתחתיו… משהו נע.
משהו שחי בפני עצמו.
אנה צעקה.
תפסה מגרפה ישנה מהגדר.
מריה שלפה מטאטא בלי לומר מילה.
הן הסתערו קדימה.
בלי לחשוב, בלי להבין.
רק עם הפחד העמוק והקדום שלא שואל אם זה נכון.
צעקות, רחש, מכות.
המגרפה הכתה בעשב, באוויר, בעור החלקלק.
הנחש שרק, התפתל, ניסה לברוח.
אבק עלה בעננים.
השמש סינוורה, הידיים רעדו, אבל הן לא הפסיקו.
השכנים הציצו מעבר לשער, מישהו צעק —
אבל הסבתות כבר לא שמעו כלום.
עבורן באותו רגע היה רק דבר אחד —
העשב הזה, הצל הזה, המפלצת הזו שנשמה מולן.
ופתאום — תנועה.
הנחש התכווץ בבת אחת, כאילו קפץ עליו משהו מבפנים.
נשמע קול מתחתיו.
צרוד, שבור.
חי.
אנה נסוגה.
מריה הניחה יד על לבה.
גוף הנחש רעד, כאילו משהו בתוכו נלחם.
ובפתאומיות הסתובב.
ראש עצום התרומם מעל העשב,
עיניים שחורות כמו טיפות שמן הבהיקו באור.
ואז, בבת אחת, הנחש פתח את פיו וירק משהו בכוח אל האדמה.
שתיהן צרחו.
על העשב, בתוך האבק, שכב ברונו.
הכלב האהוב שלהן.
רטוב, חסר כוח, מכוסה עשב ואבק.
מחוט דק של רוק נמשך עדיין מפיו של הנחש, מנצנץ באור השמש.
שנייה — והוא החל לזחול אחורה,
נעלם לאט בתוך העשב,
כאילו נמס בחום.
אנה רצה אל הכלב.
ברונו נשם.
בכבדות, בצרידות, אבל נשם.
עיניו נפקחו למחצה, הוא יילל חרש והניח את ראשו על ברכיה.
ובמרחק, מאחורי הגדר,
העשב המשיך לנוע זמן רב —
כאילו מתחת לאדמה,
עמוק בפנים,
משהו עתיק ורעב
התהפך במאורתו.
