בפעם הראשונה הוא שם לב לזה בבוקר.
הכלב — בן, מעורב חכם ואוהב, עם עיניים בצבע ענבר — עמד ליד השער, כולו מוכתם בכתמים ורודים.
על הלוע, על הגב, אפילו על הזנב.
כאילו מישהו הפך אותו לציור חי.
הוא צחק. חשב — ילדים.
שטף אותו בצינור, ושכח מזה.
שבוע אחר כך — שוב.
הפעם לבן היו אוזניים ירוקות. ועל גבו היה כתוב בצורה מסודרת: "חניה".
תום קימט את מצחו.
הלך לאורך הרחוב, הביט בחצרות — הכול היה שקט.
השכנים התבדחו:
— אולי יש לך אמן חדש בשכונה?
הוא חייך, אבל בפנים כבר רתח משהו.
מישהו ניסה להגיד לו משהו.
בפעם השלישית הוא הבין.
בן חזר עם כתמים כחולים וחץ על גבו. מתחת, בכתב עקום: "אל תחנה כאן".
תום נעצר.
הוא נזכר — בדיוק שם, ליד עץ האלון הישן, הוא החנה כמה פעמים את המכונית.
מול הבית של מר יוז — אדם מבוגר ושקט שתמיד התלונן שחוסמים לו את היציאה.
בערב הלך אליו.
לא בכעס — רק בעייפות.
מר יוז ישב על ספסל, תיקן כיסא ישן ואמר בלי להרים את מבטו:
— שמתי שלט. אף אחד לא מסתכל. אולי לפחות יראו את הכלב.
תום שתק.
הרוח הרעידה את העלים, מים טפטפו מהגג.
בן התיישב לידו והניח את ראשו על ברכיו.
— טוב, — נאנח הזקן, — אולי הגזמתי. יש לך כלב טוב. אני פשוט לבד כאן, ואם אני לא מתלונן — אף אחד לא שומע שאני קיים.
תום הנהן. בלי כעס, בלי האשמה.
מאז הוא החנה רחוק יותר, ובבקרים הביא למר יוז קפה ולחמנייה טרייה.
ובן רץ ביניהם, נקי, שמח, עם קולר צבעוני חדש —
זה שהזקן נתן לו במתנה.
