הגשם לא הפסיק כבר כמה ימים.
אדם ישב מאחורי ההגה, מביט ברחובות שבהם הכול נמסך — אנשים, מטריות, אורות, מים.
הוא היה עייף. נדמה היה לו שהעיר עצמה בוכה בשביל כל מי שלא יכול.
כשראה את האישה עומדת בשולי הדרך, חשב בתחילה שהיא מחכה לאוטובוס.
אבל היא ניגשה קרוב יותר ודפקה על החלון.
רזה, רטובה עד לשד עצמותיה, עיניה עייפות ותיק בד כבד בידיה.
— תוכל להסיע אותי למקלט? — שאלה בשקט. — אני אשלם אחר־כך, באמת.
הוא מצמץ.
הרכב התמלא בריח של בגדים רטובים ורחוב.
— מצטער, אני לא מסיע בלי תשלום מראש. האוטו שלי נקי. אני לא יכול.
היא שתקה לרגע.
ואז הנהנה — כאילו ציפתה לתשובה הזאת.
— אני מבינה.
והלכה.
הוא הדליק את האורות ונסע, אבל במראה האחורית עוד ראה את דמותה — בודדה, שברירית, אבל איכשהו חזקה.
כעבור דקה נעלמה בערפל.
למחרת כבר שכח ממנה.
החיים המשיכו: נסיעות, נוסעים, שיחות קצרות, קפה בתחנת דלק. הכול כרגיל.
עד שיום אחד, שבוע אחר־כך, נכנס לבית קפה לאכול.
מעל הדלפק תלוי היה טלוויזיה.
הקול היה כמעט כבוי, אבל הוא שמע את המגישה אומרת:
— היום אישה אלמונית הצילה ילד שנפל מגשר. עדי ראייה אומרים שהיא קפצה ראשונה, בלי לחכות לעזרה.
אדם הרים את עיניו.
על המסך — תמונות מהאירוע.
קהל, צוותי הצלה, ילד רטוב עטוף בשמיכה. ולידו — אותה אישה.
אותה אחת שעמדה בגשם וביקשה טרמפ.
היא לבשה את אותו מעיל, שערה נדבק לפניה, ידיה רעדו, אבל היא חייכה לילד.
ואז המצלמה זזה לזווית אחרת.
אישה בוכייה רצה אל הילד — ואדם הרגיש את ליבו עוצר.
זו הייתה אשתו.
והילד — בנו.
העולם עצר.
הוא לא שמע דבר, רק הרגיש את כוס הקפה הקרה בידיו.
רק פניה של אותה אישה לא עזבו אותו.
זו שסירב לה.
זו שקפצה למים כשאחרים רק עמדו וצעקו.
מאוחר יותר גילה שמצאו אותה במצב של הלם והיפותרמיה.
היא לא ביקשה דבר. אפילו את שמה לא אמרה.
אדם נסע לבית החולים.
עמד זמן רב במסדרון עד שהרופא יצא.
— היא ישנה, — אמר. — היא רק אמרה שהילד בטוח, וזה מספיק לה.
הוא נכנס בשקט.
היא שכבה תחת שמיכה אפורה, דקה כמו צל.
על השידה כוס מים וממחטה רטובה.
אדם ניגש, שלף את מפתחות הרכב מכיסו,
והניח אותם על השולחן — כאילו זה יכול לשנות משהו.
— סליחה, — לחש. — פשוט… סליחה.
היא פקחה את עיניה.
הביטה בו בשלווה.
וחייכה — לראשונה.
