ג'ונתן קלארק עבד כאחראי על בית קברות ישן בקצה העיר. הימים עברו בשקט: שבילים מסודרים, פרחים על המצבות, רחש עלים.
הוא אהב את המקום — שקט, שליו, מנותק מהמולת החיים.
אבל יום אחד, שטוף שמש, הכול השתנה.
ג'ונתן עבר ליד מאוזוליאום משפחתי עתיק כששמע צחוק של ילד.
בהתחלה חשב שילדים משחקים בקרבת מקום, אבל בית הקברות היה ריק.
הצחוק נשמע שוב — צלול, קליל, כאילו מישהו מסתתר מאחורי הדלת.
המאוזוליאום היה ישן, מכוסה אזוב, ועליו נכתב: "משפחת מוריסון."
ג'ונתן התקרב וראה שהדלת האבן הכבדה פתוחה מעט.
— הלו! מי שם? — קרא.
לא הייתה תשובה — רק רחש קל מבפנים.
הוא דחף את הדלת. בפנים שרר ריח של לחות ואבק.
על הרצפה שכב דובי ישן, עם סרט דהוי.
כשג'ונתן הרים אותו, נדמה היה שהכול השתנה — השקט העמיק, אפילו הרוח נעצרה.
ואז, ממעמקי החשכה, נשמע לחישה:
“תודה שהחזרת.”
ג'ונתן קפא, הביט סביב — אף אחד לא היה שם.
אבל על הקיר הבחין בחריטה קטנה:
“אמילי. 1978.”
מאוחר יותר גילה מהארכיון שבמאוזוליאום הזה קבורה אכן משפחת מוריסון, ובתם אמילי נעלמה שבוע לפני ההלוויה — והדובי שלה מעולם לא נמצא.
מאז, בכל שנה, ג'ונתן מביא דובי חדש אל הקבר.
לא מפחד — אלא מכבוד.
כי יש צחוקים של ילדים שלא נועדו להפחיד — אלא להזכיר שמישהו עדיין זוכר אותם.
