הבית בער כל כך חזק שהעשן נראה למרחק של קילומטרים.
בית בן שתי קומות, להבות פורצות מהחלונות, פיצוצים, צעקות.
הקפטן מייקל טרנר היה מהראשונים שהגיעו.
מהמכשיר בקע קול:
— יש ילד בפנים!
הוא לא חיכה לאף אחד.
שם את המסכה, פתח את הדלת ונכנס אל האש.
הכול לפניו נמס מהחום. המדרגות חרקו, התקרה קרסה.
— יש מישהו שם?! — צעק מעל לשאגת האש.
בתגובה — שיעול חלש.
מייקל רץ למעלה. באחד החדרים, מתחת למיטה, ראה דמות קטנה.
ילד בן כחמש, חיוור, מחזיק דובי בידיו.
הוא תפס אותו, כיסה אותו במעיל ורץ למטה.
מאחוריהם הבית קרס כשהם יצאו לרחוב.
— הכול בסדר, תנשום, ילד… — לחש מייקל בזמן שהצוות הרפואי בדק את הילד.
הילד לא עזב את ידו.
מאוחר יותר, כשנרגע הכול, אמרה האחות בשקט:
— אתה יודע, הוא אומר שכבר הצלת אותו פעם.
— מה? — מייקל הרים את ראשו.
— הוא אמר: "זה אותו איש, רק עכשיו בלי קסדה."
מייקל קפא. בהתחלה חשב — דמיון של ילד.
אבל משהו בפניו של הילד נראה לו מוכר בצורה מוזרה.
בערב פתח את הארכיונים הישנים.
ומצא דיווח מלפני שש שנים: שריפה, אם ובן.
שמו של הילד היה אותו שם.
האם אז נהרגה.
מייקל ישב זמן רב ובהה במסך.
מקריות? או שאולי הגורל באמת מחזיר אותנו למקומות שבהם לא סיימנו את מה שהתחלנו?..
